בשנת 2003 הוחלט על הקמת יחידת מצדה- כוח מיוחד ומיומן שייתן מענה באירועי קיצון בתוך בתי הסוהר אחרי אין ספור אירועים קשים בהם היה סיכון ממשי לחייהם של סוהרים ברגעים של התפרעויות קשות.
הזמן שבמרבית מהפעמים לקח לכוחות המשטרה להגיע ולפשוט על מתקני הכליאה עלה לא פעם בשלומם של הסוהרים שעבדו עם אוכלוסיית קצה מסוכנת ופושעת.
מהות היחידה אליה השתייכתי הייתה לתת מענה קצר, ממוקד ואיכותי באירועי קיצון שמסכנים אנשי סגל שמשרתים בקביעות בבתי הכלא המסוכנים של ישראל.
מקרים כמו חטיפת סוהרים וחילוצם, ביצוע פשיטות וחיפושים בתאים של אסירים מסוכנים ואיסוף מודיעין באמצעים מיוחדים היו בין שלל התפקידים שנדרשנו למלא כאחת מיחידות ההשתלטות הטובות בעולם.
הפאן בלשרת ביחידה שכזו, מלבד האקשן והאדרנלין כמובן, הוא שכשאין לנו מבצע מתוכנן או אירוע קיצון בתווך הזמן המיידי-
אנחנו חופשיים להעביר את זמננו כרצוננו.
אחרי שסיימתי לרוץ על ההליכון בעצימות גבוהה במשך 90 דקות קינחתי באימון כוח שפינק לי בדיוק כמו שאני אוהב את השרירים והעצמות.
יצאתי מהאימון הגופני היומי קצת אחרי השעה 6 בערב כשהחום ששרר באזור המדברי של באר שבע עוד היה בשיאו.
חושיי נדרכו כששמעתי קול מרוח מדמעות.
נעצרתי במקומי בדממה כשעיניי ננעלו על גבה של הבחורה הפראית עם הצמה הקלועה שניהלה שיחת וידאו וישבה על ספסל מעץ תחת סככה מוצלת.
"אני לא רוצה אבל! אני רוצה שיהיו לי גם אמא ואבא כמו לכולם!"
קול בכי של ילדה נשמע מהשיחה.
"גם אני רוצה כמוך פוק יפה שלי. אבל הקב"ה החליט שאנחנו כנראה מספיק חזקות אם החליט להעמיד אותנו בניסיון הזה…איפה את? זה לא נראה שאת בבית. אני אבוא אלייך, בדיוק סיימתי משמרת. נלך לאכול משהו יחד ונעשה ערב בנות בקולנוע, את רוצה?"
קולה של ליבי הסגיר את הכאב שחשה כלפי מי שדיברה איתה, למרות שלא ידעתי מי היא יכולתי לשער שהן קרובות.
"את באמת תבואי? בשבילי?"
צמצמתי מעט את המרחק כדי להצליח לראות את בעלת הקול הילדותי שנשמע דרך המסך.
חזי התכווץ בכאב כשהצלחתי להבחין בגרסת מיני מדויקת של הבחורה היפה עם הצמה הג'ינג'ית שבכתה עכשיו דרך המסך לאחותה הגדולה.
הלם כבד ירד עליי כשהבנתי שהן איבדו את הוריהן.
"רק בשבילך פוק. אני אעשה את הנסיעה הזאת מיליון פעמים בשבילך. אבל ייקח לי באזור השעתיים להגיע, בסדר פוקי? יהיה לך זמן לעשות שיעורים ולהתכונן בינתיים". יכולתי לשמוע בקולה של ליבי עד כמה ניסתה להחניק דמעות.
מילותיה היפות ומלאות האכפתיות והחמלה הבהירו לי עד כמה אהבה את אחותה הקטנה.
"לפחות אלוהים החליט להשאיר לי אותך בחיים. אני מחכה לך. אני אוהבת אותך ליבושקונים".
חלקים החלו להתחבר בראשי. התמונה שראיתי הבוקר על שידת העץ הקטנה שעמדה לצד מיטתה הייתה היחידה עד עכשיו שסיפרה לי משהו על חייה הפרטיים.
אמנם העצב שהשתקף לה בעיניים היה לי ברור כשמש כבר מהרגע הראשון, אבל לא יכולתי אפילו להעלות בדעתי שהיא סוחבת על כתפיה הקטנות אובדן כזה כבד של שני הוריה.
כשנזכרתי בתצלום האישי שנח לו בודד על השידה יכולתי לזהות את אחותה שבכתה את כאבה לפני שניות בודדות בשיחת הוידאו, והנחתי שהאישה הג'ינג'ית הנוספת שהייתה לצידן בתמונה היא אחותן הגדולה.
זיכרון שלה שרה שיר עצוב אתמול בערב מבלי שידעה שצפיתי בה מהופנט כיווץ את חזי בכאב כשהתחבר כמו כפפה לשיחה ששמעתי לפני רגע.
ליבי כאב בשביל שלושת הילדות שאיבדו את שתי הוריהן. זכרתי עד כמה זה כאב לי כשאיבדתי את אימי, לא יכולתי אפילו לתאר בראשי את גודל הכאב של אחותה הקטנה שנאלצה לגדול ללא הגנתם ואהבתם של שני הוריה.
