לשקר אין רגליים, סופו תמיד להתגלות.
מה חשבת שיקרה מטומטמת?
ידעת שהוא חכם מידי, באמת ציפית שהוא לא יתוודע לאמת?
שנים ניסיתי להסתיר מכולם את הטרגדיה האכזרית שלקחה ממני את אהוביי כדי שאף אחד לא ייחשף למניעי הנקמה שבערה בי- ובסוף הוא היה זה שהצליח לחבר את כל חלקי הפאזל ולהבין אותם לבד.
זהו, הכל נהרס.
כבר לא תהיה לי הזדמנות לשבת איתו ולספר לו בעצמי את סיפור חיי אחרי שאשיג את מטרתי הקדושה.
אני לא יודעת להגדיר את מה שעבר עליי כשאדיר יצא מחדרי.
הכל הפך חסר צבע, השקט צרם לי באוזניים.
תחושות קשות של אבל וריקנות עצומה שלא הרגשתי כבר שנים גרמו לחזי להתכווץ במדקרות כאב.
הראש שלי התפוצץ מתהיות על מה שיקרה בינינו מעתה והלאה.
הפחד הזה של- האם ייגמר, או שמא יילחם ויישאר.
ידעתי שלמרות הפגיעה האנושה שלי בו הוא עדיין דואג לי יותר מלעצמו, ופחדתי פחד מוות מהאפשרות שישתף את תמר או גבי בתוכניות שלי כדי שגם הם ינסו להניע אותי מהמטרה שהצבתי לנגד עיניי.
סמכתי על כל אחד מהם עם כל הלב והנשמה, אבל באותה נשימה ידעתי שאף אחד מבין שלושתם לא יצליח להבין באמת את הצורך בנקמה של אותה ילדה קטנה עם השמלה הכתומה ששמעה את צרחותיהם של בני משפחתה.
טריקת דלת מאופקת העירה אותי בזעזוע חד מההלם שנכנסתי אליו.
פגעתי בו, פגעתי בגבר המדהים ביותר שהכרתי בחיי.
איך אני מעיזה לתת לו ככה לקום ולעזוב?
לבשתי עליי חולצה ענקית שהייתה זרוקה על הרצפה בעקבות הסקס הסוער שעשינו ליל אמש. ידעתי שאין לי זמן מיותר לבזבז לפני שייסע מכאן, אז לא טרחתי עם תחתונים.
יצאתי מהחדר כמו אחוזת טירוף, הרצפה הייתה קפואה תחת כפות רגליי היחפות.
רצתי בכל המהירות שהייתה לי אבל הרגשתי כאילו אני לא מצליחה להתקדם לשום מקום.
עורי הצטמרר ונקבוביותיי נעמדו בעור ברווז כשפתחתי את דלת הבית ויצאתי יחפה לגינה הרטובה ממי הגשם שירד בלי הפסקה.
עיניי ננעלו על דמותו האהובה כשצעד לעבר שער הגינה בצעדים כבדים ואיטיים שלא תאמו לו כלל.
"רגע אדיר!!!" צרחתי בקול חנוק בעקבות גוש הדמעות שעמד בגרוני. "חכה רגע, אל תלך ככה!".
גופו הגדול נדרך ונעצר, כפות ידיו הענקיות נקפצו לאגרופים.
רצתי אליו כאחוזת דיבוק כשהסתובב אליי, פניו היפייפיות היו מלאות בצער וכאב, אך התקווה שהייתה בעיניו כשראה שרצתי אחריו שרפה לי את הלב.
לסתו המסותתת התהדקה בכעס כשסרק את גופי הרועד מקור.
"כנסי פנימה ליבי, קר וגשום מידי מכדי שתצאי יחפה ובחולצה קצרה" קולו היה שקט וחסר את הגוון החם שכל כך אהבתי.
פחדתי להחליק מהמרצפות החלקלקות אז הפסקתי לרוץ אבל המשכתי להתקדם לקראתו בצעדים מהוססים.
שפתי התחתונה רעדה מקור ומפחד כשהגעתי לעמוד מולו.
"כנסי הביתה לאורי, היא ישנה בחדר שלה ועלולה להזדקק לך, הלכתי לאסוף אותה בגלל שלא הרגישה טוב והקיאה בבית הספר".
פוקי שלי אהובתי.
אני לא יודעת מה הוא ראה עליי שגרם לו לאחוז את פניי ברכות הממיסה שלו ולהביט בי בדאגה. "לא, אל תדאגי ככה, היא מרגישה קצת יותר טוב עכשיו, הבחילות עברו לה לגמרי. רק תשימי לב שהיא לא תפתח חום גבוה כי העיניים שלה הבריקו מחולי והיו לה צמרמורות", הדאגה שלו אליי אפילו במצב כזה רגיש אחרי שפגעתי בו בצורה מזוויעה סחטה לי את הבטן.
"כנסי בשבילי, בבקשה. כולך כבר רטובה, אני לא יכול לסבול את המחשבה שגם את תהיי חולה". ידו האהובה עלתה להסיט את שיערי הרטוב מפניי כפי שהיה עושה לי תמיד אך הרגע הקצר חלף כשנזכר איך פגעתי בו. הלב שלי נשרף כשהוריד אותה ממני כאילו הייתי מצורעת.
השתוקקתי לגעת בגופו האהוב ולחבק אותו אליי צמוד צמוד, אבל הפחד מדחייה היה גדול יותר והכריע את כף המאזניים.
"אני אכנס, אבל תיכנס גם אתה" לחשתי בקול חנוק וניסיתי לבלוע את הגוש שעמד בגרוני והקשה עליי לנשום. "בוא נדבר רגע, אל תלך ככה, בבקשה".
עיניו היפות סרקו את כולי בדאגה עמוקה כשראה איך הגשם ניתך על פניי ועד כמה שיערי נרטב כמעט לגמרי מהגשם הכבד שירד ללא הפסקה.
"אני חושב שכדאי ששנינו ניקח כמה ימים כדי לחשוב ולעכל את כל מה שקרה לפני שנוכל לדבר מלב אל לב. אני מעדיף ללכת עכשיו כדי להירגע ולא לומר מילים שאחר כך אצטער עליהן". ידו התאגרפה בחוזקה בצד גופו כאילו גם הוא בדיוק כמוני נלחם בעצמו שלא לגעת בי. האהבה שבערה בינינו באש קולחת ושורפת הייתה מורגשת באוויר יחד עם הפגיעות והאכזבה. "הכל טרי וסוער מידי מכדי שנוכל להסתכל על הדברים ממקום נכון ורגוע".
האיפוק שבקולו הרגיש לי כמו אגרוף לבטן.
מדקרת כאב חדה חלפה בחזי כשהסתובב ממני והתקדם לעבר היציאה.
אסור לי לתת לו ללכת אחרי כזאת פגיעה!
