בננות שלי, אני כאן רק כדי לתזכר לכן שכזה☝️ גבר אנחנו רוצות. (תלחצו על התמונה כדי לקרוא את הכתוביות).
מישהו שבמידת הצורך יהפוך בשבילכן עולמות. אני לא מרשה לכן להתפשר על פחות!
זה גבר לחיים. אם הוא לא עומד בציפיות- תעשו לעצמכן טובה ותעיפו את האידיוט לכל הרוחות😜😁
אגב, שנדבר על זה שהאדון הנכבד הוא לוחם בימ"ס ירושלים, אותה יחידה שאדיר המסוקס שלנו שירת על גיל 26?
אין, אין, אני חוזה עתידות, נשבעת לכן.
*****
אם יש משהו שאני אוהב לעשות בבוקר יום שבת כשאני בשבוע כוננות ביחידה- זה ריצת בוקר משחררת וטובה. מבחינתי, אין כמו לפתוח את היום עם תנועה, אבל על ריצות הבוקר שלי אני מקפיד רק כשאני ביחידה, כי כשאני עם ליבי שלי- אני אוהב לפתוח את הבוקר בלהזיע בין השמיכות ולהרעיד את המיטה.
הייתי עם ארז כשהתחלנו את הקילומטר השביעי בשדות המושב שבו ממוקם בסיס היחידה, וקצת אחרי שהשמש עלתה וצבעה את השמיים באור תכול ורך, קיבלנו שנינו שיחה מבועז שאמר לנו שיש הקפצה.
בתור לוחמי יחידת מצדה, אנחנו רגילים להקפצות. אמנם במרבית מהפעמים אנחנו מוקפצים כדי להעניק סיוע מיידי לסוהרים וסוהרות שנקלעו להפס"דים ובעיות, אבל לא הרבה יודעים שהיחידה שלנו פועלת לביצוע מעצרים מסוכנים מידי שבוע גם בכפרים עוינים שנמצאים ביהודה ושומרון. "כוחות מיוחדים" קוראים לזה בקבוצות הטלגרם השונות ובמהדורות החדשות. אבל מבחינתנו, כל עוד לא יודעים על הפעילות שלנו, ככה יותר טוב.
אין שום סיבה שהפעילויות או המעצרים שאנחנו עושים תוך כדי סיכון חיים ממשי יפתחו מהדורות חדשות, כי לצערנו, במרבית מהפעמים שזה קורה, זה רק כי היחידה שפעלה ספגה אבדות.
"מה קרה? קמת ולא ראית אותי במיטה אז הוצפת געגוע, או שסתם בא לך לשמוע אותי מתנשף לך באוזן בזמן ריצה?", עניתי לבועז שהתקשר אליי ואל ארז בשיחת ועידה. ארז שרץ לצידי חייך את החיוך העקום שלו והקפיץ את גבותיו.
"איפה אתם נמצאים? יש הקפצה", בועז השיב בטון ענייני שלא התאים לו בכלל.
שנינו נעצרנו באחת, הבטנו זה בזה והמתנו שיגיד לנו במה מדובר. גם לי וגם לארז הרגיש מוזר שיש הקפצה בשעה כזו מוקדמת של בוקר יום שבת, כי לרוב, עם איך שהכרנו את המערכת ואת העבודה, ידענו שבתי הסוהר נהיים שקטים להפליא דווקא בסופ"ש.
"בשדות של המושב, מול קו הבתים הראשון, בערך 8 קילומטרים מהבסיס של היחידה", השבתי ומחיתי את הזיעה שהצטברה על מצחי עם האמה.
"אני בא עם הסוואנה ומביא לכם את המדים והנשקים שלכם, צאו לכיוון הכביש וחכו לי שם. יותר מחצי יחידה כבר ירדה דרומה", בועז השיב וניתק את השיחה.
כיווצתי את גבותיי בניסיון להבין במה מדובר כשארז מתח את שפתיו בחוסר הבנה. "מה נראה לך? אשל, אלה, אוהלי קידר?" מניתי את שמות בתי הסוהר שלרוב היינו מגיעים אליהם כדי לסייע לסוהרים שנקלעו למצב מסוכן. אבל ארז לא ענה לשאלה, אלא נעץ מבט חמור בפלאפון שלו כאילו קרא דבר נורא.
"מה?" שאלתי כדי שישתף במידע. "מה קרה, ארז? דבר" אמרתי ודחפתי אותו מהכתף.
ארז הרים אליי את עיניו הכהות שהיו פעורות בהלם. "יש חדירת מחבלים ענקית של החמאס בעוטף".
פערתי את עיניי גם אני, לא הצלחתי להאמין למה שהוא אומר. חטפתי את הפלאפון מידו, הבטתי בסרטונים ובתמונות שהחלו לרוץ בקבוצות הטלגרם השונות וחשקתי את לסתי בזעם מלובה.
אין מצב. אין מצב שזה קורה.
איפה הצבא? איפה הכוחות שמפטרלים שם לביטחון השוטף?
החזרתי לו את הפלאפון כשראיתי תמונה שקרעה לי את הלב. ארבעה אנשים, מבוגרים, שחיכו בתחנת אוטובוס בשדרות לאיזושהי הסעה ועכשיו שכבו בתוך שלולית גדולה של דם שהלך והצטבר.
זה העם שלי. העם שלי נשחט וסובל. אנחנו חייבים לטוס לשם, אנחנו חייבים להילחם.
"בוא, ארז, בוא לכביש. בועז בטח כבר הספיק לצאת", אמרתי כשראיתי את אגרופו נקמץ אחרי שהביט בתמונה שקרעה גם לי את הלב.
עיניו פגשו את שלי כשהנחתי לו את ידי על הכתף. הוא לא היה צריך לומר משהו כדי שאבין את הכעס ואת הרצון למחות מעל פני האדמה הזאת כל מחבל ומחבל. עוד מהימים בהם שירתנו ביחידת המסתערבים של ירושלים הושרש בנו הצורך להגן ולהילחם. זו השליחות שלנו, הצלת אזרחים בכל מחיר, זה הדבר היחיד שמשנה.
התקדמנו מהשדות אל הכביש הראשי של המושב וראינו את הסוואנה הכהה והמוכרת מתקרבת אלינו מכיוון הבסיס של היחידה. בועז שנהג בסוואנה עצר בחריקת בלמים צורמת ופצח בדהירה מהירה לכיוון היציאה מהמושב ברגע שעלינו מאחורה.
שלומי וצחי, שני חברים נוספים מהצוות, זרקו לכיווננו את המדים שהביאו עבורנו והחלו לדרוך מיד את הנשק. התלבשנו במהירות אני וארז, וכשהיינו לבושים לגמרי חבשנו על פנינו את מסיכת הפנים מבד הדרייפיט שתגן על הפרטיות שלנו בדיוק כמו שהיינו עושים לפני מעצרים בבתי הכלא.
אף אחד מאיתנו לא פצה את הפה. כולנו הקשבנו באדיקות לקשר מחפ"ק היחידה ולחבר'ה שסיפרו שכבר הספיקו להגיע לאזורים שבהם הכל היה שרוף ומפוייח לגמרי.
כל דקה שחלפה שמענו על עוד אזרחים שחיים בעוטף שזקוקים לסיוע וסופגים תופת שאי אפשר לתאר. ואז הבנתי, מה שהיה במדינה המדהימה שלנו, הוא כבר לא מה שיהיה. ההסיטוריה לא תחזור על עצמה כמו הבוקר הזה, לא ניתן שיקרה לנו שואה מסוג אחר.
הבטתי בעיניהם של חבריי לצוות והבנתי שעם כל אחד ואחד מהם אפשר להתקדם. כולנו היינו דרוכים ומוכנים להילחם, כולנו היינו מוכנים להיעמד על רגליים אחוריות ולגונן בגופנו על כל ילד, ילדה, אב או אם.
