החדר היה חשוך לגמרי וקול נשימותיה העמוקות היו הרעש היחיד שהפר את הדממה ששררה בכל המחלקה. גופה העדין היה מוסתר תחת הקפוצ'ון שלי שהיה ענק עליה באינספור מידות, ובמכנסי טרנינג אפורים שחוט הקשירה המהודק היה הדבר היחיד שהצליח להותיר אותו עליה. גופה היה מקופל על צידו במן שכיבה עוברית שחשפה פגיעות, ושיערה הרך נשפך על פניה המלאכיות והסתיר את יופייה ממני. ידה הרכה והפתוחה נחה בעדינות קסומה על לוח ליבי שפעם בשיא כוחו רק בשבילה.
דחף בלתי נשלט להגן ולשמור עליה בכל כוחי בער בי כשנזכרתי בדברים החשופים והכנים שהכניסו אותי אל מעמקי נפשה, לאחר שחשפה בפניי את פחדיה העכשוויים לאחר ביצוע נקמתה.
להסתכל עליה עכשיו ככה ישנה בשלווה וחובקת את חזי במגננה הטריף את דעתי מאהבה אליה. הרגשתי שמשהו בה נרגע אחרי שראתה את הסיוט של חייה נושם את נשימתו האחרונה, אך יחד עם זאת הייתה לי הרגשה שהדאגה שלה אליי בעקבות פציעתי מנעה ממנה לעכל עד הסוף את אשר עשתה.
הצצתי בשעון שעל מפרק כף ידי וראיתי שהשעה הייתה 02:23, ונאנחתי בייאוש כשהבנתי שיש לי פחות משלוש שעות לנשום אותה קרוב…
אין מה לעשות, לפחות תהיה רגוע שאחרי שתסיים עם הביקור המזדיין של שי והחוקרים מיאח"ס- בעוד 12 שעות לערך תקבל מכתב שחרור ותוכל לשוב לחכות לה במגורי הסגל לאחר שתסיים עוד משמרת עמוסה במרפאה.
שלחתי את ידי לפלאפון שהנחתי בצד המיטה וקראתי שוב את ההודעה ששי שלח לי קודם לכן ולא ייחסתי לה חשיבות שניה.
"אח שלי, לצערי כמו שחשבתי וצפיתי- נפתחה ועדת חקירה על האירוע. הבני זונות הסתובבו לי בין הרגליים משלוש בצהריים ועד עשר בערב. מחר נגיע אליך בשעות הבוקר בשביל שיגבו ממך את גרסתך לאירוע ובע"ה נסיים עם החרא הזה במהרה בימינו אמן".
לחצתי על נעילת המסך והנחתי את הפלאפון שוב בצד המיטה. לא חששתי אפילו לרגע מהחקירה או מגביית העדות, ידעתי שלא הותרתי אחריי שום ראייה מפלילה או מעלה חשד, וזו הייתה הסיבה שלא הפריע לי שמנהל המחלקה שנכנס אליי קודם לכן הודיע לי שקיבלתי חופשת מחלה של שלושה שבועות מהשירות.
מדקרת כאב עזה וחדה חלפה בבטני התחתונה והזכירה לי שככל הנראה השפעת המורפיום שקיבלתי לפני שעות בפעם האחרונה כבר חלפה.
התרכזתי בנשימות וספגתי את הכאב בשקט במקום ללחוץ על הכפתור שבצד המיטה כדי לקרוא לאחות שטיפלה בי, מאחר שבפעם האחרונה שנכנסה כדי להזין את המדדים החיוניים של גופי במחשב, היא ביקשה שאהבת חיי ונשמתי לא תשכב יחד איתי על מיטת בית החולים.
תנשום אל הכאב ותפסיק להתבכיין כמו כוסית.
זין יגידו לה שוב לישון על הכורסא המזדיינת הזאת שאפילו לא נפתחת כמו שצריך בזמן שאתה ישן כמו מלך.
ליטפתי את שיערה הרך והסטתי אותו אל אחורי אוזנה כשריח השמפו שלי בקע ממנה בגלים והטריף את שפיותי. הצמדתי את אפי אל המשי הרך בידיעה שארדם על אף הכאב רק אם אנשום אותה לתוכי.
נדרכתי ופקחתי את עיניי כשהיה נדמה לי ששמעתי קול נשימות לא מוכר. הידקתי את ידי במגננה על גופה של ליבי והתמקדתי בדמות של האחות שאחזה פלאפון עם פנס דולק ומסנוור בכף ידה, ולמעשה נכנסה כדי להזין שוב את מדדי במחשב.
ידה הפנויה אחזה את מותנה בחוסר שביעות רצון כשהשבתי לה במבט יבש. "חשבתי שאמרתי שלא כדא-".
קטעתי אותה. למרות שהערכתי מאוד את העובדה שהיא נכנסה עם פנס ולא הדליקה את האור כדי לא להעיר אותנו- לא היה לי זין להמשיך להקשיב לשטויות חסרות בסיס או שחר.
"אני זוכר מה אמרת, ואני מעריך את המסירות שלך לעבודתך, אבל אין סיכוי שהיא תישן על הכורסא המתפרקת הזאת כשאני יודע שהיא נשארה לישון כאן בשבילי", דיברתי בקול נמוך ושקט, לא רציתי להעיר את ליבי ולגרום לה לחוש שוב חוסר נעימות על שנתפסנו ישנים יחד בצפיפות על מיטת יחיד של בית חולים.
שפתיה של האחות המבוגרת שהייתה חביבה למען האמת התעוותו בייאוש קל אך הבעתה התרככה כשעברה לבחון את היצור היפייפה ששכב לצידי.
אפילו לה היא כבר הספיקה להיכנס ללב..
"פשוט תקפידו על משנה זהירות כשאתם ישנים ככה צמודים. התפרים שלך יכולים להיפתח בקלות ולגרום לדימומים". עיניה עברו שוב לליבי לפני שהחלה להזין במחשב את לחץ הדם ואת הסטורציה של גופי. "אולי קר לה, היא מכווצת כולה, אלך להביא שמיכה נוספת בשבילה", שפתיה נצמדו לחיוך קטן לפני שיצאה ולקחה עימה את עגלת המחשב מהחדר בדממה.
החלקתי את ידי על העור האפרסקי והבהיר שהיה חמים ונעים, וידעתי שלא קר לה כמו שחשבה. הצמדתי את שפתיי למצחה וחזי התכווץ מאהבה כשהידקה עליי את אחיזתה כאילו חששה אפילו מתוך שינה שאלך ממנה.
החלקתי אגודל על לחייה הרכה וחשבתי על זה שהיא תמיד ישנה ככה מכווצת ומקופלת בתנוחה עוברית ששורפת לי את הלב, כולה משדרת פגיעות ומעוררת בי צורך עז להגן עליה בכל כוחי ועם כל מה שיש לי.
"הנה", האחות חזרה עם שמיכת תכלת מבד עבה ופתחה אותה על גופה. "עכשיו יהיה לה נעים יותר", חייכה בחביבות ועברה לבחון את פניי לאחר שהודיתי לה מעומק ליבי. "איך אתה מרגיש? איך הכאבים? נסבל, לא נסבל?", שאלה בענייניות ובחנה עם הפנס את שקית העירוי שכבר הייתה קרובה להיגמר והייתה מחוברת לוריד שבידי.
"נסבל", שיקרתי.
אם כמה שהכאב הקשה עליי להירדם לא רציתי לקבל עכשיו עוד מנה של משכך כאבים שיכניס אותי למצב של שינה עמוקה. ידעתי שנותרו לי סך הכל שעתיים וחצי לערך עד שהלב הפועם שלי תצטרך לנסוע חזרה למשמרת בבית הסוהר, והיה לי ברור שארצה להיות ער ופיכח לפני שתצטרך לעזוב.
"אוקיי, בכל אופן אם יהיה שינוי או שתחוש חוסר נוחות תצלצל בכפתור שהראיתי לך קודם. שעות ההשפעה של המורפין הידרוכלוריד כבר חלפו, כך שתוכל לקבל מנה נוספת אם תרגיש צורך". חיוכה היה נעים לפני שיצאה שוב מהחדר והותירה אותנו לבדנו קרובים מתמיד.
הנחתי את ידי על הבטן והמשכתי לנשום לתוך הכאב בניסיון להקל על הכאב החד, אך דבר לא עזר לשכך את התחושה הבלתי נסבלת.
עדיין כואב.
לרגע קצרצר חשבתי לקרוא לה שוב ולבקש את המנה שתפיג לי את הכאב, אך כשנזכרתי שיש לי פחות משלוש שעות להרגיש שלם כשאהובתי עודנה לצידי לפני שתיאלץ לעזוב ולהותיר אותי מוטרף מגעגוע ודאגה אליה- החלטתי לוותר על התענוג.
כוסעמק שיכאב.
