בבת אחת כל הדם אזל מגופי שקרס לאחור והתנגש בויטרינה של הציוד הרפואי. שמעתי במעומעם זכוכיות שהתנפצו על הרצפה ורק כעבור כמה רגעים התחוור לי שככל הנראה פגעתי באחד מהכלים עם זרועי.
דקירה?
יכול להיות שדמיינתי ולא באמת השלמתי עם המשימה?
אבל איך זה יכול להיות? הוא מת. ישבתי עליו והסתכלתי לו בלבן של העיניים כשנשמתו הארורה נטשה את גופו.
רגע…כשאדיר אמר שהוא חשב על הכל כדי לא להותיר אחרינו ראיות מפלילות הוא התכוון בעצם לכך שיפגע בעצמו?
מדקרת כאב עזה וחדה פילחה את גופי כשהדברים החלו להסתדר בראשי.
אני לא אסלח לעצמי אם בגלל המעשים שלי והנקמה שבערה בי הגבר שאהבתי בכל ליבי ונשמתי סיכן את עצמו ונפגע בגללי.
סוהר הביטחון שהושבתי לפני מספר רגעים על אחד הכיסאות שמולי כדי להעניק לו טיפול הביט בי בהלם כשהעפתי מידי את המחט החדשה ואת חוט התפירה. למרות שהרגשתי סהרורית וחסרת שליטה- רגליי נשאו אותי מעצמן לעבר היציאה מהמרפאה העמוסה.
התעלמתי מהטירוף שהיה במסדרונות. לא ייחסתי שום חשיבות לקללות שנזרקו או לאלימות שהחלה בצמוד לאחת המיטות.
חשבתי רק עליו, דאגתי רק לו.
הרגשתי שאצא מדעתי אם לא אראה אותו בעיניים ואדע שהוא בסדר. הראש שלי התפוצץ ממחשבות ודאגות ממה שקרה לגופו האהוב.
הלמות ליבי הכאיבו לי באוזניים עם כל צעד שצעדתי. חזי התכווץ בכאב, וחרדה נוראה הפכה את קרביי וסחטה את האוויר מריאותיי.
אם קרה לו משהו בגלל שלא יכולתי לשלוט במעשיי…
טעם מחריד של מיצי קיבה עלו לגרוני כשדחפתי את דלתות המרפאה.
קירבתי את פנים המרפק לאפי כדי לחסום את כניסת העשן הסמיך לריאותיי אך גופי התנגש בעוצמה בגוש שרירים ענק ורעול פנים עוד לפני שהספקתי לזוז ממקומי.
אהובי.
"לא!", קולו של ארז ניפץ את בועת החרדה שעטפה אותי עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה סביבי, "את נשארת פה". ידיו ננעלו על זרועותיי והכניסו אותי חזרה לתוך המרפאה. דמעות חמות ערפלו את ראייתי אך הצלחתי להבחין בעיניו הכהות שננעצו בפניי.
"א-אדיר..הוא אמר..", לא הצלחתי לסיים את המשפט. חרדה תהומית לפתה את גרוני והקשתה עליי לדבר.
על גופתי אשאר כאן איתך כשהגבר של חיי זקוק לעזרה.
עיניי היו פעורות, קרועות, כשניסיתי לדחוף את גופו לאחור ולצאת שוב אל חדר השרתים בו הוא נלכד יחד עם הלהבות של האש, אך הוא היה חזק מידי וידיו ריתקו אותי למקומי מבלי להתאמץ. "תן.לי.ללכת, הוא חטף דקירה! לא אני צריכה אותך, זה הוא שזקוק לעזרה" סיננתי מבעד ללסת חשוקה כשידיו ננעלו חזק יותר על זרועותיי.
"תירגעי" עיניו הכהות הביטו בי בכעס טהור כשהטיח אותי על אחד הקירות. "בועז ושאר הצוות בדרך אליו. תאמיני לי שגם אני הייתי שמח לא להיות פה ובמקום זה ללכת לעזור לו, אבל אני כאן כדי לוודא שאת נשארת פה, כי אני יודע שזה מה שהוא היה רוצה שאעשה כחבר הכי טוב שלו".
בטני התערבלה במחאה. הצמדתי את גב כף ידי לפי ונלחמתי בצורך להקיא את נשמתי.
עיניו הכהות התרככו כשהבחין בתחושת האימה ששטפה את גופי. וכשידיו ריפו את אחיזתן בי ועלו אל פניי ידעתי שלא הייתה בכוונתו לפגוע בי.
הוא גם אכול מדאגה לחיים שלו. כמוני.
"אני לא יודע מה לאלף עזאזל עשיתם שם, אבל אני בטוח שיש לכל זה הסבר טוב עם הוא החליט לעשות את מה שעשה". גופו נדרך לרגע כשאחד מסוהרי הביטחון שנועדו לסייע לנו כצוות הרפואי חלף על פנינו כדי לסייע במהומה שהתפתחה בהמשך המרפאה. עיניו חזרו להתמקד בי רק לאחר שהשטח התפנה. "אני רק מבקש ממך לא לפשל עכשיו", קולו היה שקט אך הרגיש כמו צליפת שוט, "זוכרת שהוא ביקש ממך להקשיב לו לפני שהחזרתי אותך הנה?"
הנהנתי כתשובה. גרוני היה חנוק מכדי להוציא איזו מילה.
"אז להקשיב לבקשות שלו זה המעט עכשיו שתוכלי לעשות בשבילו".
הוא צודק בכל מילה ומילה.
מגיע לך שהוא נוזף בך כמו ילדה קטנה.
מצמצתי כשדמעות גדולות צרבו את עיניי. "אתה צ-צודק", מלמלתי בקושי רב ובלעתי בכח את טעם הקיא שעמד בגרוני. "אני לא..לא אזוז, אני מבטיחה. רק תלך אליו..בבקשה". התחננתי בפניו מבעד למסך הדמעות.
הרגשתי את ידו עולה אל שיערי כאילו חש והזדהה עם כאבי אך לא הצלחתי למקד בו את מבטי.
"אני הולך, אל תבכי. תפני בשבילו בינתיים את אחת ממיטות הטיפולים, שתוכלו להתחיל לטפל בו ישר כשנביא אותו לכאן" ביקש בקול רך יותר ואז לחץ את כתפי בעידוד לפני שנעלם משדה ראייתי.
נותרתי נטועה במקומי, שעונה על הקיר הקר ובוכה את נשמתי. ליבי דימם מהמחשבה על הגבר שריפא את נשמתי הפצועה ועכשיו היה זה שבעצמו נזקק לעזרה.
צאי מההלם מטומטמת, תתאפסי. תעשי מה שאמרו לך.
גם ככה זה קרה לו בגללך, אל תוסיפי חטא על פשע.
רגליי הרגישו כבדות כשאילצתי את עצמי לנוע ולחפש מיטת טיפולים פנויה, אך כל וילון שהגפתי חשף את העומס המטורף שהיה במרפאה.
"אולגה", האחות המקסימה של טיפול נמרץ נתקלה בי לאחר שנדחפה בגסות בעקבות קטטה מסוכנת בין אסירים. "פיזדצ. זהירות נו, כאן זה מרפאה, לא בית משוגעים. רוצים לריב? תריבו בחוץ בלאט! יש לי כאן חומרים רפואיים", ידה שאחזה שקית של עירוי 'סליין' וצנתר שנועדו לסייע לאחד המטופלים נצמדה לחזה כדי להגן על הדברים.
הבעיה עם קטטות שפרצו בתחום המרפאה היה שלסגל הסוהרים אסור להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות. רימוני הלם או גז מדמיע היו מחוץ לתחום, ואילו שני הדברים היחידים שהיה מותר להשתמש בהם היו אזיקים ואלות.
ושני אלה לא היו האמצעים הכי מועילים במילים עדינות…
כסאות שהיו מקובעים לרצפה נעקרו ממקומם ונזרקו באוויר כשהקטטה הסלימה והתלהטה. הנחתי את ידי מעל מרפקה של אולגה ומשכתי אותה איתי מאית השניה לפני שאחד הכסאות נחת במקום בו עמדנו לפני רגע. עיניה נפערו באימה כשראתה שאפילו שלושת לוחמי המצדה שהיו במקום לא הצליחו להשליט סדר במהומה.
"אולגה אני צריכה עזרה", ניערתי את זרועה כדי שתצא מההלם ותביט בי חזרה. "אני חייבת מיטת טיפולים פנויה. אחד מהפצועים קשה שצריך להגיע אלינו הוא לוחם מצדה".
לסתה התקשחה בזעם כשסיננה קללה מבין שיניה. אולגה הייתה פטריוטית אמיתית מעומק נשמתה, לכן ידעתי שעצם האזכור על לוחם משלנו יעשה איתה את העבודה. עיניה נעו לכל כיוון בחיפוש אחר פינה שקטה באופן יחסי וידה משכה אותי איתה לסוף המרפאה באופן פתאומי.
"סליחה בחור, אבל אני צריכה פה את המיטה באופן דחוף, צא בבקשה, תמתין לנו בחוץ", דרשה מסוהר ששכב עם חתך עמוק ומכוער למדי בצד פניו. התקרבתי אליו כדי לסייע לו לקום כשראיתי שהוא לא התווכח והתיישב מיד. ניגשתי לארון הקיר שעמד בצמוד לחלונות ולקחתי איתי סדין חדש כדי להציע מיד את המיטה.
לאחר שוידאתי שהכל מתוקתק ניגשתי באופן מיידי לחכות לאהובי בצמוד לדלתות הכניסה. הלב שלי דהר על סף טירוף כשהמתנתי חסרת אונים וחיכיתי שיגיע.
ההמתנה לא הייתה סתם קשה, היא הייתה מורטת עצבים.
החלק האימפולסיבי והמתקשה בדחיית סיפוקים שלי רצה לפרוץ את הדלתות ולהסתער החוצה, אך נזכרתי בהבטחה שנתתי לו קודם לכן ועצרתי את עצמי מלעשות עוד מעשה מטופש שיעלה לו בבריאות.
אני לא יודעת כמה זמן חיכיתי ככה, אני מניחה שזה לא היה יותר מ2-3 דקות, אבל בזמן הזה הספקתי להסיר ממני את שתי הכפפות הכחולות ולכרסם במהירות את ציפוניי הארוכות. זה הרגיש נצח, נצח, עד שהדלתות הלבנות נפתחו לפנים וחשפו בפניי שלושה גלדיאטורים רעולי פנים.
הנה אתה אהוב ליבי!
יבבת כאב נוראה נפלטה מגרוני כשהבחנתי בגבר של חיי מובל מעולף על ידי שני חבריו הטובים, בועז וארז. זרועותיו השריריות והארוכות היו מונחות על כתפיהם מאחר ולא היה מסוגל ללכת בעצמו. פניו היפות היו מכוסות כמו כל לוחם אחר, אך החלק שהיה חשוף וכלל את עיניו וגבותיו- היה מלא בפיח שחור ומלוכלך. ברכיי פקו והפסיקו לתפקד כשהבחנתי בכתם דם גדול וכהה על מדי החאקי שלבש לגופו.
לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא סבל כשנשיפות שקטות נפלטו ממנו על אף העילפון והבהירו לי עד כמה הוא היה שרוי בכאב עמוק.
מה עשיתי לך אהוב ליבי? למה גרמתי?
במקום לרוץ ולעזור לו כמו כל אדם שפוי קרסתי לרצפה והרמתי את ידיי, משכתי בשורשי שיערי כשהבנתי שאולי לא אני הייתי זו שנעצה בו פיזית את הסכין, אבל אני הייתי זו שגרמה לזה.
טיפשותי וזעמי היו אלו שסיכנו את חייו היקרים. בעוד הוא היה בשבילי כמו תהליך החלמה וריפוי, אני הכנסתי לו רק רעל.
שנאתי את עצמי. שנאתי את עצמי כל כך שרציתי להכאיב לעצמי, רציתי למות ולשים קץ לכל הסבל שגרמתי לו מהרגע שנכנסתי לחייו.
"די נשמה שלי, בואי אליי", הזיתי את קולו האהוב ונשכתי את אמת ידי כשרציתי לצרוח. הכנסתי את ראשי בין רגליי בישיבה עוברית ונלחמתי בדחף להקיא מהפחד. "לב שלי די, אל תבכי. בואי אליי, בבקשה", קולו המשיך להישמע אליי, אך הפעם הוא היה מלווה בנשיפות כאב שקטות.
אתה לא מעולף אהוב ליבי? אתה איתי?
ניגבתי את עיניי הדומעות עם גב כף ידי ונעמדתי בתנועה חדה כשהאפור היפייפה ריצד על פניי בדאגה. רצתי אליו ברגליי הרועדות וידיי נשלחו לפנים כדי למנוע את התנגשות גופי בגופו שלו.
זרועו הכבדה שהייתה כרוכה סביב כתפו של בועז התרוממה ממנו והתקרבה ללטף את פניי עם ידו המוכתמת בדם. עיניו היפייפיות היו אדומות מהדמעות שהזיל בגללי קודם לכן ומכל העשן.
"אל תבכי" לחש בנשיפת כאב והצמיד את מצחו למצחי כפי שהיה עושה תמיד. אגודלו שהייתה מוכתמת בדם שכבר הספיק להתייבש מחתה דמעה גדולה שזלגה על לחיי. "די, אני בסדר אהבה שלי" לחש לשפתיי מבעד לבד שכיסה את פניו. "אני צריך שתישארי בשליטה ושתהיי חזקה בשבילי גם אם את לא יכולה להיות זו שתטפל בי עכשיו" הזכיר לי בכאב וליטף את שיערי הקלוע לצמה. "אנחנו ממש בישורת האחרונה".
נדהמתי מהשליטה האבסולוטית שלו במצב על אף הסיטואציה הבלתי אפשרית ורציתי לצרוח מההבנה שלא אוכל להיות לצידו באחד מרגעיו הקשים.
"אל תתחרפני לב שלי, זה לא הזמן", לחש כשעיניו החכמות ריצדו על פניי, "את רוצה לעזור לי, נכון? אז תעשי את זה, תעשי מה שאני מבקש, תקלי עליי בכך שאדע שאת נזהרת".
הרצון שלו להרגיע אותי והמילים שלחש לי הגבירו את נשיפותיו. הרמתי את ידיי הרועדות אל אזור הדקירה והעליתי את הבד הספוג בדם בזהירות כלפי מעלה כדי לבחון את חומרת הפציעה.
יבבה קורעת לב נמלטה מבין שפתיי כשהבחנתי בחתך עמוק באורך שבעה סנטימטרים שהשחית את העור המתוח של בטנו התחתונה.
הוא עשה את זה לעצמו, אין פה מקום להטיל ספק.
הוא נעץ בבשרו סכין חדה כדי להסיט ממני את האש.
לפי הסימנים שזיהיתי על עורו, ועל סמך מאות פצעי הדקירה בהם טיפלתי מתוקף הייתי פרמדיקית בכלא הכי גדול בישראל, יכולתי לומר שלהב הסכין ננעץ בו בתנועה חדה אחת וללא כל היסוס. הוקל לי לדעת שעל אף הכאב העז שהוא חש כעת, לפחות הדימום לא נבע מאיבר חיוני ושתודה לאל הוא לא נמצא במצב מסכן חיים של ממש. ובכל זאת הדימום היה רב מידי והכתים את הרצפה שתחתיו..
כמה אומץ היית צריך כדי לנעוץ בבשרך סכין חדה ואכזרית?
הורדתי חזרה את חולצת מדיו והבטתי בארז שתמך בגופו של אהובי בדממה. "בואו אחריי, שימו אותו על המיטה".
חציתי את המסדרון שבימים רגילים היה נקי ומסודר, ואילו עכשיו היה נראה כמו זירת מלחמה. דחפתי כמו חוליגנית אסיר שניסה להרים כסא, ונזהרתי כשאחד מהסוהרים הניף אלה באוויר על אחד מהאסירים שהשתוללו בקטטה שעדיין נמשכה ולא נראתה שהייתה קרובה לסיומה.
"פה ארז, תניחו אותו בזהירות", לא זיהיתי את קולי. ליבי דימם את המראה של הגבר החזק ביותר שראיתי מימיי נעזר בחבריו כדי להישכב על גבו בהמתנה לטיפול. עיניו היפייפיות נעצמו בחוזקה, ידו הפראית נצמדה לאזור הפצוע וגניחת כאב רמה נפלטה ממנו כשהתנועה שעשה הקשתה עליו והגבירה את הכאב.
אולגה נעמדה לצידי מבלי שהייתי צריכה לחפש אותה. ידיה כבר עטויות כפפות ואוחזות מספריים שיגזרו את חולצת המדים שלבש לגופו. בעוד שאני חיברתי לזרועו את מכשיר לחץ הדם כדי לעקוב אחר המדדים החיוניים- ארז ובועז עמדו לצד מיטתו בדממה ובדאגה, עוקבים אחרי כל תנועה שאולגה עשתה.
"אנחנו נעניק לך כאן טיפול ראשוני ונזעיק ניידת של מגן דוד אדום שיעבירו אותך לבית חולים סורוקה להמשך טיפול ומעקב", בישרה לו בקול רך והורידה מעט את הבד שכיסה את פניו. "לפי איך שאני רואה ממבט ראשוני אין כאן פגיעה ממשית באיבר חיוני, אבל כמות הדם הגדולה לא מוצאת חן בעיניי. הייתי מעדיפה שיבצעו לך בדיקת הדמיה שתקבע סופית שאתה לא נמצא בכלל סכנה".
תחושת הבחילה שחשתי התגברה והקשתה עליי לנשום. הידקתי את מודד הסטורציה בדם על אצבעו המורה ונעצתי את ציפורניי חזק בירכיי, אילצתי את עצמי להתאפס בשבילו ולא לצרוח כמו חסרת תקנה.
הסטורציה שלו הייתה תקינה, אך לחץ הדם והדופק שלו החלו לרדת באיטיות עם כל דקה שחלפה.
"ארז", קולו של אהובי היה צרוד ממאמץ כשקרא לחברו.
"אה אח שלי" ידו של ארז לחצה את זרועו בעידוד ובדאגה עמוקה שהפכה לי את הבטן. הצמדתי את ידי אל הפה ונלחמתי בדחף הבלתי נסבל לבכות.
"תקרא לשי לפה, תגיד לו ש..אני צ-צריך אותו דחוף", שיניו נחשקו וקול שריקה חלושה יצא מהן כשאולגה שפכה חומר מחטא על הבשר החשוף. עיניה הביטו בו בחמלה כאילו חשה את כאבו לפני שסבה על עקביה ויצאה להביא ציוד רפואי מאחת הויטרינות הצמודות.
שי? מה הוא קשור עכשיו?
בבקשה אל תגיד לי שלמרות הכאב שאתה חש אתה עדיין ממשיך עם התוכנית שלך להגן על חירותי.
ארז נעלם מיד מבעד הוילון בעוד ידו של אדיר הושטה לכיווני באיטיות וסימנה לי להתקרב. התכופפתי על ברכיי ונישקתי את כפתו הרכה באהבה שורפת. הרגשתי על שפתיי את דמו הקרוש וחיככתי את לחיי בתוך הרכות של עורו. רציתי להקיא את כל השאלות שחיכיתי לשאול אך לא יכולתי לעשות את זה כשבועז עמד בצד והסתכל.
"אני צריך שתצאי עכשיו לפני ששי יגיע" לחש בקול צרוד והביט בי דרך עיניים עייפות מאחר ונלחם בעצמו להישאר ער. אגודלו מחתה דמעה מצד עיני בעדינות ששרפה את נשמתי. "לא, אל תסתכלי עליי ככה לב שלי, אני עושה את זה ליתר ביטחון. את יכולה בינתיים להיות מאחורי הוילונות, לטפל עד שהוא יילך במי שנמצא במיטות הצמודות". לחש בקול רך כאילו הבין בלי שהייתי צריכה לומר את הקושי שלי להיות רחוקה ממנו.
נעמדתי על רגליים כבדות שהתקשו לתפקד והצמדתי את שפתיי קרוב לאזור הפציעה.
זה נראה כ"כ כואב.
בבקשה תפסיק לדאוג לי ולהעמיד פנים שהכל בסדר בשבילי.
הוילון הלבן הוסט ואולגה חזרה פנימה עם ציוד רפואי בעוד אני התרחקתי מגופו של אהובי. דמעה חמה זלגה מזוית עיני כשנעצתי בו מבט אחרון לפני שיצאתי לכיוון המסדרון.
סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי הקשתה עליי לסייע למישהו כעת, ולמרות שידעתי שהצוות שלי קורס וזקוק לכל זוג ידיים שיכול לעזור- החלטתי להיות אגואיסטית ולקבל את העובדה שאני פשוט זקוקה להפסקה.
מאחר והמיטה עליה שכב אדיר הייתה האחרונה והמרוחקת ביותר מהכניסה, נעמדתי מאחורי הוילון שהסתיר אותי והמתנתי בדממה לרגע שאוכל להיכנס אליו שוב ולהיות בין זרועותיו.
המשכתי לכרסם את ציפורניי, דבר שלא עשיתי מעולם עד לרגע זה מאחר וזה תמיד נתפס בעיניי כדוחה, אבל עכשיו הן כבר דיממו וצרבו מרוב שהיו אכולות לאחר שהגעתי לבשר שמתחת.
הרעש והמהומה שהיו במרפאה הקשו עליי לשמוע משהו כשראיתי על הוילון שתי צלליות מתקרבות, אחת גבוהה ואיתנה, והשנייה נמוכה וצנומה.
ארז ושי.
