תחושת צריבה מעקצצת הציקה לי בין הרגליים כשהסתובבתי משכיבה על הצד לשינה על הבטן. שיערות גופי סמרו ועורי נרעד והצטמרר מהקור ששרר בחדר.
התחפרתי לתוך מקור חום נעים ומוצק שמשך אותי צמוד יותר אליו ועטף אותי בזרועותיו.
"קר לך לב שלי?" נשימות חמות הורגשו על אוזני כשדיבר אליי בשקט מופתי.
מעבר לתשישות הפיזית והכאב העמום שעדיין פעם באיבר העדין שבין רגליי כתוצאה מאיבוד הבתולים, הייתי סחוטה רגשית מהשיחה המציפה והנוקבת שניהלתי עם אדיר.
"אמממ" מלמלתי בעייפות משהו לא ברור וקברתי את אפי עמוק יותר בין שרירי החזה הפראיים והגבריים ביותר שראיתי מימיי. הייתי כל כך עייפה ומותשת שלא מצאתי את הכוחות להשיב לשאלתו כמו בנאדם. התענגתי על ניחוח גופו הפראי שבקע ממנו בגלים אחרי הסקס הלוהט וכל המאמץ שהפעיל.
הדרך בה תמך בי והכיל אותי אחרי שחשפתי בפניו בפעם השניה את עצם היותי מפלצת הצמאה לנקמה- שחררה את רעל השנאה שזרם בעורקיי והזרימה בתוכי מן תחושה טהורה של שלווה ואהבה.
הייתה לו יכולת פנומנלית וקסומה להשקיט בי את הזעם השוצף והמבעבע שהתרסק עליי בגלי צונאמי מסעירים.
הרגשתי עטופה ומוגנת לצידו אפילו כשהתפוצץ עליי וזעם על כוונותי. בטני התפוצצה מאהבה כלפיו כשניסה להבין אותי והקשיב לדבריי באפס שיפוטיות או בעין עקומה.
למען האמת, ידעתי שגם כשהוא נזף בי וניסה להניא אותי מרעיון הנקמה שסיפרתי לו עליו בלהט הרגע- הוא לא עשה זאת ממקום של זלזול בי או המעטה בערכי, אלא ממקום של דאגה אמיתית וטהורה לעתיד שלי בעולם.
התמוגגתי מהעובדה שהוא לא נתן לי להרגיש כמו ילדה קטנה למרות פער הגילאים בינינו, ובמקום להורות לי מה נכון או לא נכון או להחליט החלטות על חיי, הוא העדיף להקשיב לי קודם ולהבין את רצונותיי.
הוא לא ניסה להוביל אותי או לשלוט עליי, אלא רצה ללכת איתי יד ביד כדי לעזור לי למצוא את הקצב הנכון של דרכי בעולם.
הסיבה היחידה שלא חשפתי בפניו את האמת בנוגע לדרך בה בני משפחתי מצאו את מותם- היא כי באיזשהו מקום חששתי שמרוב אהבתו העזה אליי הוא ירצה לחשוב שהוא מציל אותי מעצמי בכך שינסה לקחת את המושכות של ביצוע הנקמה לידיו.
הרגשתי תזוזה קלה במיטה ולאחריה שמעתי צליל צפצוף קצר שבישר על כיבוי המזגן.
"הנה, עכשיו יהיה לך נעים יותר" קולו היה רך כשנשק לראשי והעביר את ידיו המחוספסות על שיערי וגבי. "תחזרי לישון לב יפה שלי, אני כאן".
בטני התהדקה מהטון הרך שלו ומהדרך בה ידיו הפראיות המשיכו לנוע עליי בעדינות קסומה וללא הפסקה. ניסיתי להבין איך הוא עדיין נשמע עירני למרות כל מה שהתרחש בינינו עד לא מזמן...
"מה השעה?" שאלתי בקול של צפרדע דרוסה ופקחתי את עיניי בעייפות גדולה. הרמתי את ראשי מחזו הגברי, החושך המוחלט ששרר בחדר פרט לאור קלוש שבקע מהטלוויזיה הדלוקה הבהיר לי שכבר שעת לילה מאוחרת.
"4 בבוקר לב שלי", השיב וסרק את פניי בעיניו הטובות. מיליון רגשות היו טבועים באפור היפהפה והמיוחד. אהבה עצומה, חמלה, דאגה והכלה מוחלטת היו הרגשות שהצלחתי לקלוט בעיקר.
"4 בבוקר ואתה לא ישן?" גבותיי התרוממו כמעט עד לקו השיער.
"אני לא עייף", השיב בנינוחות וחייך אליי את חיוכו הצדדי היפהפה כדי להרגיע אותי, אבל לא התקשיתי לנחש שהסיבה האמיתית בגינה נשאר ער היא שלא הצליח להירדם מכל המחשבות על הדברים האפלים והמזעזעים שחשפתי בפניו.
ידעתי שהוא דואג לי מהמקום הכי עמוק ונסתר שבתוכו וחזי התכווץ בכאב. הרגשתי כעס על עצמי על כך שבמקום שסיפקתי לו רוגע ונחת אני בעצם הסבתי דאגות שטורדות את מנוחתו של הגבר של חיי.
למרות שעיניי התחננו להיעצם כשהעייפות כמעט הכניעה אותי, הנחתי את ידיי על שרירי הבטן הנוקשים שלו והתרוממתי לישיבה על גופו. כיווצתי את עיניי ונאנקתי מעט כשמדקרת כאב קטנה ומתוקה הורגשה בפתח איברי כתוצאה מהחדירות הפראיות של זקפתו העבה.
ידיו עלו אל פניי והסיטו את שיערי הסתור לאחור כשבחן את פניי בדאגה.
"מה קרה?" אגודליו ליטפו את גבותיי המכווצות בכאב.
הסמקתי כמו טיפשה ונשכתי את שפתי התחתונה בבושה, אצבעותיי התחפרו אחת לשנייה ומבטי ירד מעיניו לקו הלסת הבולט והגברי ביותר שראיתי מימיי.
"כלום, פשוט.." קולי היה צרוד מהשינה אז כחכחתי בגרוני כדי להישמע ברורה, "כשהתיישבתי זה..זה הרגיש כאילו שאתה עדיין בתוכי". לחיי התלהטו כמו עגבניה והשפלתי את ראשי כדי להסתיר ממנו את פניי. למרות המבוכה ממה שאמרתי הכרחתי את עצמי לפתוח את הפה ולומר לו את מה שרציתי מלכתחילה שעוד ישב לי על הלב.
"אני.. אני יכולה לבקש משהו?" שאלתי בקול קטן והחזרתי את מבטי לפניו למרות המבוכה. האפור המיוחד שבעיניו נצץ כשמבטינו התמזגו האחד בשניה.
"מה שתרצי לב שלי".
הרמתי את ידיי וליטפתי את פניו עם כל האהבה שהייתה לי כלפיו. הרגשתי על אצבעותיי את עצמות הלחי והלסת הפראיות, את העקצוץ העדין של הזיפים הקצרים שעוד לא גילח והתענגתי על כל תו ותו שבפניו.
"אני רוצה שתפסיק לדאוג לי".
