מה זה הרעש הזה? משהו מטפטף?
מאיפה המים האלה יורדים?
פקחתי את עיניי והתעוררתי לתוך חשכה מוחלטת, פניי הרגישו קפואים וחסרי כל צבע, גופי הצטמרר מהקור העז ששרר. הנחתי את כפות ידיי על המזרן כדי להתרומם לישבה, אך הרגשתי תחתיי אבן סלעית ולחה.
איפה אני לאלף עזאזל?
סובבתי את ראשי לכל כיוון, ניסיתי למקד את מבטי על איזשהו אובייקט כדי שיהיה לי שמץ של מושג לגבי המקום בו אני נמצאת, אבל עיניי היו חסרי תועלת לחלוטין לאור העלטה.
התרוממתי לעמידה איטית, גופי הרגיש כאוב ושריריי מתוחים. שיניי נוקשים מקור.
גיששתי עם כפות רגליי אחר נעלי הבית שזכרתי שהשארתי לי, אך כל שהרגשתי סביבי היה הצפה של מים חמימים שהגיעו עד לקרסוליי.
העברתי את כפות ידיי על גופי העירום, ניסיתי לחמם את עצמי בכל דרך ולהרגיע את עורי המסומרר, אך זה הרגיש כאילו הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס כשחיפשתי אחר איזושהי נקודת אור שתגרש את האפלה.
צליל עדין של פכפוך מים נשמע סביבי עם כל צעד איטי שעשיתי, ותחושת מחנק גרמה לליבי להלום במהירות.
נמלאתי חרדה, הרגשתי כאילו יש עדר של סוסים שרצים אצלי בדם.
מה זה החושך הזה? ומה הקטע של המים החמימים? יש הצפה?
הרמתי את ידי הימנית בחיפוש אחר מתג אור, אך נתקלתי שוב בסלע ענק ולח מקור.
מה לאלף עזאזל, אני במערה?
נדרכתי בפתאומיות. הפסקתי לנשום כששמעתי מאחוריי קול נשימות איטי. ידיי התאגרפו בצידי גופי בפחד אימתני. "יש פה מישהו?", ניסיתי לשאול. שפתיי אמנם זזו, אך גרוני לא הצליח להפיק שום קול.
קול הנשימות האיטי נשמע חזק יותר לפתע כאילו מי שנמצא מאחוריי התקרב אליי והיה ממש קרוב להשיג אותי. כמעט התאבנתי מתחושת הבעתה, אבל אילצתי את עצמי לבלוע את גוש המחנק שבגרוני והתחלתי לנוע במהירות לכיוון הנגדי.
מפלס המים החמימים עלה עם כל צעד שעשיתי, ואם קודם לכן הם הגיעו לי לקרסוליים, כעת הם הגיעו לי ממש לאמצע הירכיים.
אני לא יכולה להתקדם יותר, אני לא יודעת לשחות, ומפלס המים רק עולה.
הייתי מאובנת. נצמדתי לדופן המערה וחשתי על גבי את הלחות הקרירה שעל הסלע. ניסיתי לנשום באופן סדיר כדי לשכך את החרדה שלפתה את חזי, אך המים החמימים שנקוו סביב ירכיי החלו להיטלטל במן אדוות בלתי פוסקות, והבנתי שהמקור לנשימות ששמעתי קודם כבר ממש היה במרחק צעדים בודדים מהמקום בו עמדתי.
עצרתי את נשימתי כדי לא להסגיר את מיקומי. לרגע חשתי משב עדין שחלף על פניי, והוצפתי הקלה כי חשבתי שזהו, הסכנה חלפה, אך ברגע שאחרי השתנקתי באימה כשיד גדולה וגברית נסגרה על גרוני ומשכה אותי עמוק יותר לתוך מקווה הנביעה החמימה.
רציתי לצרוח לעזרה, פערתי את פי וזעקתי מעומק מיתרי גרוני, אך שום קול להצליח לצאת מתוכי.
המים סגרו עליי מכל כיוון, וכבר הגיעו ממש עד לצווארי. הפחד שיתק אותי והרגשתי איך האוויר מצטמצם כשמשום מקום גוף תאורה ענק האיר את האפלה וסנוור את עיניי.
מצמצתי בכאב והרמתי יד להגן על עיניי. השפלתי את ראשי בניסיון להסתגל לתאורה החזקה והפתאומית.
בחילה מחרידה הפכה את קרביי כשהתחוור לי שהנוזל החמים בו שהיתי היה למעשה בריכה של דם.
דם ששפכתי בעצמי.
אלוהים תעזור לי, בבקשה! תן לי דרך לצאת מתוך המערה!
סגרתי את פי ונלחמתי בדחף להקיא, הרמתי את פניי מהדם שסביבי ונתקלתי בדמותו של איסמעיל.
לא יכול להיות, לא יכול, הרגתי אותך!!!
הוא חירחר ממש כמו בפעם האחרונה שנעצתי בו את הסכין. עיניו השחורות נראו חלולות וחסרות חיים, ועל צווארו היו שני חורים מדממים.
יצר ההישרדות שלי התעורר. הרמתי את ידיי ונעצתי את ציפורניי בפניו. שרטתי אותו בכל כוחי, אך ידו התהדקה סביב גרוני עד שנחלשתי והתקשיתי להגיב.
נגמר. תיכנעי. אין בך עוד כוחות להשיב לו מלחמה.
חשבת שניצחת, נכון? אז זהו, שלא. הנה באה הנפילה.
גופי נכנע והתרפה, ידיי נפלו לתוך בריכת הדם כשמשך אותי עמוק יותר לתוך המערה והכניס את ראשי עמוק לתוכה. עיניי הסתמאו בתוך עלטת הדם המקולל של גופו כשמשך אותי יחד איתו אל הקרקעית הקפואה, וליבי הפסיק להלום בפראות כשהרגשתי איך אני נושמת את נשימתי האחרונה.
