אוף, כוסעמק. אני שונאת לאחר.
שהצצה מהירה בשעון של הטלפון הבהירה לי שאני כבר באיחור של שלוש דקות למשמרת. הקלטתי לתמרי הודעה קולית בה התנצלתי שלא הספקתי לדבר איתה והבטחתי לה שאתקשר ישר כשאסיים את המשמרת ב6 בערב. הפקדתי את הנייד אצל הסוהר שאייש את עמדת הבידוק הביטחוני בכניסה לבית הסוהר והתקדמתי במהירות של נהגת פורמולה 1 לעבר המרפאה.
בדיוק כשפתחתי את הדלת גופי התנגש חזיתית באדם האחרון שרציתי לפגוש על הפאקינג תחילת יום.
תתתעסק איתי והביצים שלך יהפכו למקושקשת של בוקר.
"את מאחרת" נתי שילב את ידיו על חזו ובחן אותי במבט מזלזל שהעלה לי את הסעיף מהצד המרוקאי של אבא.
"הבחנה מאוד חדה נתי. תאמין לי שאני יודעת לקרוא שעון לבד עוד לפני כיתה א", מתחתי את שפתיי לקו דק שמזייף חיוך והתכוונתי לחלוף על פניו אך ידו ננעלה על מרפקי ומנעה ממני לזוז למרות שניסיתי.
"אם לא אכפת לך הייתי רוצה להתחיל לבצע את העבודה שלי למרות האיחור הקטן שדפקתי".
בזווית עיני ראיתי את תום שהביטה בנו בנשימה עצורה כאילו נלחצה באמת מהסיטואציה שנוצרה בינינו ויכלה להסלים בקלות.
"תגידי לי את חושבת שאת איזה משהו מיוחד? למי נראה לך שאת עונה בחוצפה הזאת?" עיניו הצטמצמו עליי וידו התהדקה על מרפקי, "את חושבת שבגלל ששי כרוך אחרייך כאילו את תופסת אותו בביצים אני לא יכול להעיר לך?" לסתו התקשחה לנגד עיניי כשקירב את פניו אליי באיום מפורש.
"נתי יקירי.." עפעפתי בריסיי והתקרבתי אליו צעד נוסף כדי להראות לו שהוא לא מאיים עליי, "אני לא יודעת אם אתה יודע אבל שי בניגוד אליך יודע לכבד ולהבין את מקומו", זקרתי את סנטרי בגאווה והעפתי את ידו המסריחה ממני, "עצה ממני- תלמד ממנו איך נכון להתנהג במקום להמשיך בדרך המסריחה שלך ולנצל חיילות שמשרתות תחתיך". זייפתי חיוך נוסף והתכוונתי להתקדם לתוך המרפאה אך הפעם ידו גררה אותי מחוץ לדלת ורחוק מעיניהם של כולם.
עיניו סרקו את פניי כעת באופן שעורר בי בחילה.
"את יודעת שאף פעם לא זיינתי ג'ינג'ית?" הבל פיו המסריח והדוחה חדר לי לאף וגרם לי להיצמד לקיר שמאחוריי כשפניו היו במרחק אפסי ממני.
הכרחתי את עצמי להישיר אליו מבט ולשדר אומץ למרות שכפות ידיי התאגרפו מהמתח והעצבים שהייתי נתונה להם.
החיוך המתועב שעלה לו על הפנים כשראה שנבהלתי ממנו והשתתקתי הכאיב לי כאילו קיבלתי בוקס לבטן.
"שתדעי לך שמגיע לך מברוק ליבי, הצלחת איפה שרבים אחרים נכשלו וזה לעצבן אותי" אצבעו הדוחה עלתה ועברה על שיערי כשידו השניה נשענה על הקיר בצמוד לפניי כדי לכלוא אותי אליו.
"תתייצבי אצלי ב12 בצהריים בדיוק, את עולה למשפט".
על הזין שאין לי. חתיכת אפס עלוב ומסריח.
חייכתי אליו חיוך רחב, אחד כזה שחושף שיניים והבטתי עמוק לתוך עיניו על אף הר הגעש שכמעט והתפרץ לי בתוך הבטן, "בשמחה נתי. נתראה ב12" זקרתי את גבתי והעפתי את גופו ממני כדי לפתוח שוב את דלת המרפאה.
"אה, רק דבר נוסף" הסתובבתי אליו וכיווצתי את גבותיי כאילו נזכרתי במשהו, "מאחר ואני מודעת לזכויות שלי ואני זוכרת שזכותי להישפט בפני מפקד אחר ובכיר ממך-" הדגשתי בכוונה את המילה בכיר והתענגתי על האופן בו לסתו התהדקה בזעם,
"-אני חושבת שאבקש להישפט אצל שי. אני בטוחה שהוא ישמח לשמוע את כל הטיעונים שלי בנוגע לדרך העלובה שלך לנצל את הדרגה שלך. שתדע לך שלמרות כל מה שאתה אולי חושב- תמיד תפסתי אותו כאדם הגון וישר בניגוד אליך".
ליטפתי את צמתי הארוכה והעליתי על פניי את הפרצוף התמים ביותר שיכולתי לזייף, פרצוף כזה שהזכיר לי את הפספוסה הקטנה שלי בכל פעם שביקשה ממני משהו שלא יכולתי לסרב לו גם אם רציתי.
"אז מה אתה אומר? להתייצב אצלך ב12? נלך למשפט?" הרמתי את גבותיי ונשכתי את שפתיי בתמימות מעושה כשחיכיתי למוצא פיו.
עיניו הצטמצמו עליי וזוויות פיו התעקלו כשחייך חיוך דק ומלא רוע.
"לא נעלה למשפט היום. אבל שלא תחשבי שזה נגמר ליבי, את לא תצאי מזה בזול. אני עוד אפגוש אותך בסיבוב." הבטיח במרירות והסתובב לעלות במדרגות לקומה העליונה.
רק כשנעלם מעיניי לגמרי שחררתי מתוכי נשימה שלא הרגשתי שהחזקתי מהחרדה.
