אם כמה שניסיתי בכל מאודי להדחיק את המחשבות שהציפו את ראשי על אדיר בדרך חזור מירושלים לבאר שבע, ובמהלך כל הערב שהייתי עם אוריקה, זה הרגיש כאילו הוא חיכה שאגיע כשקרא לי אחרי שהוצאתי את צרור המפתחות מהתיק.
יכולתי להרגיש את ההקלה שחש ברגע שראה אותי.
ראיתי שהוא החזיק ועצר את עצמו בכוח מלחבק אותי כמו שעשה בצהריים, אך כשביקש את רשותי כדי שיוכל לעשות זאת רגליי כאילו הוליכו אותי אליו מאליהן.
כמעט נרדמתי בעמידה כשידיים חזקות עברו בשיערי בליטופים נעימים. קצב פעימות ליבו שהלמו באוזני הרגיעו אותי כשראשי נח על חזו בעייפות.
ניחוח נעים וממכר של אפטרשייב וסבון גברי חדרו לאפי וכמעט עוררו בי את הדחף לחכך את אפי על עורו החם.
אני אפילו לא יודעת להסביר איך ממצב שהתעסקנו רק בלריב ולהקניט אחד את השניה הגענו לסיטואציה הזו בה עמדנו פשוט מחובקים.
הדרך בה הוא ניחם והכיל לפני מספר שעות בודדות את כאבי החשוף שלא הראיתי עד עכשיו לאיש מלבדו-
גרמו לי עכשיו איכשהו להרגיש בנוח איתו.
"דאגתי לך, חשבתי שתבואי הרבה יותר מוקדם" קולו השקט רעם מעליי כשהעביר את אצבעותיו בתוך שיערי כאילו השתוקק להרגיש עוד מהרכות על ידיו.
יכולתי לשמוע בקולו הקלה אמיתית.
באמת אכפת לו? הוא באמת דאג לי?
"גם אני חשבתי שאבוא מוקדם יותר, אבל נהנו והזמן עף לנו מבלי ששמנו לב", אמרתי כשהנחתי את ידיי על חזו והרמתי את ראשי ממנו.
עיניו האפורות והיפות בחנו את דמותי לרגע,
"מה עם אחותך, היא בסדר עכשיו?" האופן בו שאל על אוריקי חימם אל ליבי כשהרגשתי ממנו דאגה אמיתית כלפיה למרות שלא הכיר אותה מעולם.
"כן, היא אמנם בכתה בצהריים, אבל היא חזקה. והיא לגמרי הלכה לישון עם חיוך", חייכתי בעייפות כשנזכרתי בפושטקית הקטנה שלי שזללה גלידה בתיאבון והתרפקה עליי בחיבוקים.
"רק לפי זה שהיא נראית כמו הגרסה המיניאטורית שלך אני יכול לתאר לעצמי שהיא גם חזקה כמוך", ידו עלתה להעביר את שיערי אל מאחורי אוזני כשהשפלתי את ראשי במבוכה מהמחמאה.
"ביקשתי מתום שתתקשר אלייך, אבל לא ענית", הטון החם שהיה לו קודם הפך פתאום לקר.
"כן כי תיארתי לעצמי שהיא בטח רצתה להציע לי לשבת עם כל החברים שלה, נראה לי שכבר הספקת להבין שאני לא מהמתערבבות" משכתי בכתפיי בעייפות והבלעתי פיהוק.
עיניו וגבותיו התכווצו מעט כאילו רצה לומר משהו, אך ידו עלתה להחליק על לחיי ברכות כשעיניי כמעט נעצמו מעצמן,
"את גמורה לב, כנסי לישון." חייך אליי את חיוכו היפה.
"איך קראת לי?" עיניי נפערו בפליאה כששמעתי את הכינוי החדש.
"לב. כי זה הקיצור של השם שלך, מה לא אהבת?" שאל בחיוך כשראה שנותרתי המומה.
"אממ לא.. כאילו, כן.. זאת אומרת, לא יודעת, לא רגילה" השבתי בכנות כשנמשכתי לעיניו שהביטו בי בסוג של רגש שלא הצלחתי לזהות.
כף ידו הפתוחה החליקה על לחיי ברכות שהמיסה את עצמותיי כשלא הייתי רגילה למגע כזה קודם מאף גבר בחיי.
"את מסיימת מחר את המשמרת במרפאה ב6 בערב?" שאל פתאום בקול רך שנגד לחלוטין את החיספוס שבפניו הקשוחות.
"כן, כרגיל. למה?"
עיניו בחנו אותי לרגע קצר, "את חושבת שתוכלי לפנות לי את הערב?"
לפנות לך את הערב?
"בשביל מה אתה צריך שאפנה לך את הערב?" ליבי החל להלום בחוזקה כשלא יכולתי להבין מה אני מרגישה.
"יש מקום שאני מאמין שתאהבי ואני רוצה לקחת אותך אליו", עיניו הביטו בי באינטנסיביות.
