17:58. פאקינג סופסוף. רק עוד שתי דקות אחרונות לסיום המשמרת המסריחה ביותר שחוויתי מימיי- ותאמינו לי, חוויתי כמה כאלה.
"רגע, ליבי, חכי שניה, אני באה", תום קראה לי לאחר שראתה שרצתי לתת בוסה ללחייה של אולגה שטיפלה באהוב ליבי במסירות מדהימה.
"לא יכולה לחכות, תומי, אני ממהרת ממש. יש לי פחות משעה להרגיע לברית מילה של קרובי משפחה", כן. שיקרתי לשותפה שלי לחדר כבר על אוטומט. שלפתי תירוצים מהמותן בלי טיפת מצפון כאילו אני איזו שקרנית פתולוגית.
ואם היה לה מוזר שמישהו עושה את טקס ברית המילה בשעות הערב ולא בצהריים כמו כולם- היא לא אמרה על זה מילה…
חיבקתי את גבה של אולגה שקפצה בבהלה.
"אוי, דביצ'קה. הבהלת אותי", קולה של המסכנה היה גבוה מהרגיל כאילו נלחצה שמא אחד האסירים התנפל עליה מאחור.
"סורי", נשקתי ללחייה נשיקה חזקה והצמדתי את שפתיי לחיוך קטן של התנצלות. "שיהיה לך המשך ערב נעים, אולגי, נתראה מחר".
מיהרתי להעביר את כרטיס העובד שלי כדי לחתום על יציאה מהמשמרת, ורצתי לקחת את הפלאפון שלי שהפקדתי אצל סוהר הביטחון שאייש את הכניסה.
"אויש, נו. שיט!" מלמלתי בעצבים כשיצאתי ישירות אל גשם זלעפות. ומיותר לציין ששכחתי לקחת עימי את המעיל מרוב שמיהרתי, כן?
רצתי כאחוזת טירוף על השביל שמוביל למגורי הסגל. התנשמתי כמו בהמה טיבטית בערך, אבל כלום לא היה מאט אותי בדרכי לראות את אהבת חיי בבית החולים אליו פונה לפני יותר משעתיים וחצי.
הכנסתי את המפתחות שלי לצילינדר הדלת של חדר מגוריי ונכנסתי פנימה כמו טיל בליסטי חדור מטרה. זרקתי עליי את הקפוצ'ון הראשון שראיתי בארון וחטפתי את מפתחות הפיקנטו הקטנה שלי, ומבלי להשתאות יותר מידי עפתי לחניית הכורכר.
"היי ארז, אני בדרך אליכם. באיזו קומה הוא אושפז?" שלחתי לחברו שנמצא איתו, וכדי לא לבזבז זמן מיותר- עוד כשהייתי בדרכי לרכב הפעלתי את הוויז כדי לראות כמה זמן ייקח לי להגיע לגבר של חיי.
27 דקות מחורבנות?! מה דה פאק? זו נסיעה של רבע שעה!
קצת גשם יורד פה ואנחנו הופכים למדינת עולם שלישי?!
הפטרתי קללה כמו ערסית מצויה וטרקתי עליי את דלת הרכב בעצבים, כאילו הדלת המסכנה אשמה בפקקים המחורבנים.
הנעתי את הרכב והעברתי הילוך במהירות שיא כאילו אני מינימום וין דיזל במהיר ועצבני.
גלגלי הרכב חרקו על הכורכר הרטוב והעיפו סוג של בוץ גירי על הטמבון התחתון כשלחצתי את הרגל על הגז עד הסוף.
איזה כיף זה לחפש חנייה, אה? כאילו באמת, אין הרפתקה יותר כיפית מלעשות סיבובים סביב עצמך כאילו את מינימום כלב שבוחר לעצמו פוזיציית ישיבה לפני שהוא שוכב.
נאנחתי בייאוש וחשקתי את שיניי. הדם שלי התחיל לבעבע בתוכי כשכבר חלפו חמש דקות שלמות בהן הסתובבתי בין החניונים העמוסים של בית החולים.
גאד דאמט. אני באמת חייבת להתחיל לעבוד על בעיית העצבים והסבלנות שלי.
"סליחה, את יוצאת?", עקבתי אחרי אישה שהתהלכה בחניון העמוס עם שקית של רולדין על הראש כדי להסתתר מהגשם, ושלפה מתיק הצד שלה צרור מפתחות תוך כדי הליכתה המהירה.
ממש מולטי טאלנט הבחורה.
"כן, אני בסוף הטור הזה, עם הסוויפט האדומה", חייכה והצביעה עם צרור המפתחות שבידה.
נהדרת שאת, שאלוהים יברך אותך, אחות יקרה.
"את צריכה טרמפ לשם? יש גשם זלעפות בחוץ, והשיער שלך נרטב", הצעתי בחיוך נדיב ובנימוס מופלא, למרות שבתכל'ס כוונתי הכנה הייתה פשוט לסיים עם סאגת החנייה.
"לא, זה בסדר, תודה", השיבה בחיוך חמים ובנימוס משלה, ואז החישה את צעדיה מחוסר נעימות.
הפלאפון שלי צלצל בדיוק כשהתקדמתי לעבר רכבה והמתנתי שתגיע ותפנה לי את החנייה.
"היי תמרי", עניתי מיד ולחצתי על הרמקול מאחר ושכחתי להפעיל את הדיבורית. הנחתי את הפלאפון בעמק שבין הציצים למקרה ויתפוס אותי שוטר. וכן, אני יודעת שזה מפגר.
"היי לולו שלי", קולה הנעים העלה חיוך על פניי לראשונה היום. "לפני שתסתלבטי עליי שאני דודה חרדתית- תדעי לך שחצי שעה חיכיתי בסבלנות שתתקשרי, אבל כשראיתי שזה לא קורה החלטתי לעשות את זה בעצמי. מה, סיימת רק עכשיו?"
שיט. שכחתי לחייג אליה ולנהל איתה את שיחתנו הקבועה של סוף משמרת כהרגלי.
"אויש, ברח לי מהראש לגמרי תמרי, היה לי יום…", ניסיתי למצוא את המילה המתאימה שתסביר את היום שעבר עליי.
"קשוח?", ניסתה להשלים אותי בקולה האמפתי שעשה לי נעים בחזה.
"קשוח זה לא מילה, תמרי. קשוח זה לא מילה..".
הצמדתי את שפתיי לחיוך כשהבחורה שפינתה לי את החניה נופפה לי בידה. העברתי את מוט ההילוכים לרוורס וחניתי את הפיקנטו הקטנה שלי שנכנסה באופן מושלם בין שני הג'יפים הגדולים שהיו בצדדים.
"מה זה, איפה את?", שאלה משום מקום לאחר ששמעה את חיישני הרוורס שלי צועקים כי התקרבתי קצת יותר מידי לחומה האחורית.
"באתי לאדי-", השתתקתי. לקח לי רגע להבין שהפעם, עם כל הקושי שבדבר- לא אוכל לשתף את דודתי האהובה במה שקרה כמו תמיד. "באתי לקנות כמה מצרכים בסופר, אני ותומי עושות הערב ארוחה נחמדת", שיקרתי ובלעתי את רוקי.
לשקר לתמרי זה לא היה בשבילי עניין מזערי..
"יאא כיף לכן, בננות, תהנו גם בשבילי", השיבה באנרגיות שלה שכל כך אהבתי.
טעם חמוץ עלה בפי כשהמצפון הציק לי, אך כבר היה מאוחר מידי מכדי לומר את האמת.
נניח ותגידי לה שהוא נפצע, את חושבת שהיא לא תבוא בריצה? וחוץ מזה, אם היא תשמע איכשהו שאסיר נהרג במהלך הפעילות המבצעית בה הוא נדקר, את יודעת שהיא תדע לחבר את הקצוות כשידווחו בחדשות את שמו של המנוול.
נאנחתי ועצמתי את עיניי לאחר שכיביתי את המנוע. "תמרי את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" שאלתי בלי קשר לחיים מאחר ונקיפות המצפון לא הניחו לי על ששיקרתי לאישה שגידלה אותי כמו בת.
"הווו, ברור שכן לולו יפה שלי, ואם כמה שאת אוהבת אותי- אני אוהבת אותך הרבה הרבה יותר", השיבה בהתרגשות ויכולתי רק לנחש שעיניה החלו לנצוץ מדמעות שקופות. "טוב, אני לא אפריע לך במסע הקניות שאת עושה, רק בבקשה, כשאת חוזרת חזרה למתחם ביתה הסוהר, תשלחי לי איזו הודעה", ביקשה כדרכה הטבעית לדאוג לי כמו אם.
"ברור תמרי, אשלח. אל תדאגי. תמסרי ד"ש לגבי ותנשנשי חזק- חזק את הלחיים השמנמנות של פוקיק אהובתי", השבתי בגעגוע אמיתי וניתקתי לאחר ששמעתי אותה מצחקקת מדבריי המטופשים.
יצאתי מהרכב והאצתי את צעדיי כשהקפוצ'ון הירוק בקבוק שלבשתי נספג מטיפות הגשם כמעט לחלוטין.
"זה שלך ושלי". נזכרתי כשאהובי אמר לי את המילים כהבטחה שהנקמה שביצעתי תיקבר איתנו לעד.
הוצאתי את הפלאפון שלי מכיס מכנסי הפרמדיק שלי וקראתי שוב את ההודעה שארז שלח לי בה את הפרטים.
"קומה 2, מחלקה אורתופדית, חדר 221. בדיקת הדימות יצאה תקינה, אבל בכל זאת החליטו להשאיר אותו פה לילה להשגחה".
כשקראתי שהחליטו לאשפז אותו במחלקה אורתופדית הבנתי את מה שלא הבנתי לפני שלוש שעות. הדימום הרב שבקע מפצע הדקירה למרות שלא נפגע אף איבר חיוני, קרה ככל הנראה מהסיבה שהוא פגע באחד מהשרירים של בטנו התחתונה.
במקום להיכנס למעלית דילגתי במדרגות שתיים- שתיים כל פעם ועליתי במהירות לקומה השניה. חלפתי על פני עמדת האחיות ובטני פרפרה מהמחשבה שסופסוף אוכל להניח את עיניי על הגבר היפה ביותר עלי האדמות.
