קול חבטה עמום נשמע מהשכפ"צ של הגבר שמעליי כשקרש העץ התרסק על גופו. כסאות מתאים סמוכים התעופו גם הם לעברנו ונחתו לידנו ועליו בלי הפסקה.
"הכל בסדר, אל תזוזי" ציווה בעוז כשנאנקתי באימה.
אגרופיו ננעלו על הרצפה כאילו החזיק את עצמו במנח של שכיבת שמיכה. מרפקיו היו נעולים כל כך חזק ואף שריר לא זז בגופו כשחפצים כבדים לא הפסיקו להתרסק עליו.
לא הרגשתי את ההתרסקויות שגופו ספג בשקט במקומי אפילו פעם אחת, וגם אם הייתי רק מנסה להעריך את הכאב שחש מכל מהלומה- לא הייתי באמת מצליחה להבין.
הוא דאג לשמור על מרחק סביר מעל גופי והקפיד לא להישען עליי כדי לא למחוץ את גופי לרצפה המטונפת.
ברגע אחד שכבתי על רצפת הבטון הקרה תחת גוף ענק שהגן עליי וברגע השני נמשכתי באמצעות ידיו לקומה התחתונה.
על אף שדאג לחלץ אותי בשלום ולהגן עליי עם כל מה שיש לו, הוא הספיק לדווח בקשר הפתוח לחברי היחידה שלו על מספר התא ממנו הושלכו לעברנו השולחן הכבד והכיסאות .
ידיו סובבו אותי והדביקו אותי לקיר בפראות כשהגענו למקום בטוח. למרות שגופו הענק ברמה לא אנושית היה לבוש במדים יכולתי להבחין עד כמה היה עמוס שרירים כאילו עבד עליהם בחדר כושר ששייך לאנשים מהגיהנום.
הרמתי את פניי גבוה כדי להביט בעיניו ובגבותיו שהיו היחידות שלא כוסו בכובע הגרב בצבע חאקי.
עיניים בצבע המיוחד ביותר שראיתי מימיי רשפו עליי אש כשהביטו בי בזעם.
"השתגעת? מה חשבת לעצמך?" קולו היה מלא כעס וידיו ניערו את גופי אל הקיר. "מה זה היה? יש לך משאלת מוות או משהו? את מבינה בכלל מה ניסית לעשות? כמעט נכנסת לבד ובלי הגנה לאגף של אסירים ביטחוניים" עיניו האפורות רשפו עליי גיצים וידיו המשיכו לנער אותי כדי שאצא מההלם.
בלעתי את רוקי בקושי, "א-אני.. ס-סליחה." זה כל מה שיכולתי להוציא מפי.
גבותיו השחורות התכווצו בזעם ועיניו ננעצו בי באינטנסיביות עד שהשפלתי את מבטי לרצפה. אבל הוא עדיין לא עצר.
"את מבינה מה יכל לקרות לך אם השולחן לא היה פוגע בך והיית ממשיכה פנימה? הם היו אוכלים אותך בלי מלח. תגידי לי מה חשבת לעצמך שרצית להיכנס לשם" פקד בקול עמוק ופראי.
"רצ-רציתי ל-לעזור לאסירים שנפצעו" לחשתי נסערת והרמתי אליו את ידי שאחזה עדיין בערכת העזרה הראשונה כדי שיאמין לדבריי.
"גמגמי ברור, ליבי. אני לא דובר גימגומית מדוברת" סינן מבין שיניו בכעס.
באמת שעד לרגע זה החשבתי את עצמי לאדם רגוע ואדיש כי אחרי כל מה שעברתי לא היו עוד הרבה דברים שיכלו להוציא אותי מדעתי.
אם כמה שרציתי להתנצל ולא להיות כפוית טובה, ולמרות שהיה לי ברור כשמש שהגבר הזה הציל הרגע את חיי-
עכשיו הוא כבר עורר בי זעם מוטרף.
הרמתי את פניי אליו בכעס, "סליחה?!" מצמצתי את עיניי כי לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון.
"שמעת אותי יופי. מה חיפשת שם?" עיניו ננעצו בי בעוצמה וקולו נשמע עכשיו קפוא.
"אמרתי לך! רציתי לעזור לאסירים שנפצעו ולא יכלו להגיע אלינו למרפאה!" סיננתי בלסת מהודקת.
"אל תעשי דברים מטומטמים כאלה שוב" דרש בעוז והדביק את שתי ידיי לקיר מאחוריי, "שמעת אותי?"
מי לעזאזל אתה חושב שאתה?
צמצמתי עליו את עיניי בהתרסה, "צודק. מתנצלת שנאלצתי להתערב לך בעבודה" אמרתי בהידוק שפתיים ציני.
"לא התערבת" השיב והטה מעט את ראשו בחוסר הבנה.
"יופי. אז.אל.פאקינג.תתערב.בשלי" נהמתי ועם כל מילה שאמרתי נעצתי אצבע בחזו השרירי.
