איך זה מרגיש עכשיו טרוריסט מתועב, אה?
איך זה מרגיש להסתכל למפלצת צמאת דם בלבן של העיניים ולהתפלל שהמוות יגיע וייקח ממך את הסבל והייסורים? איך זה מרגיש להיות חסר אונים ומשותק מכל הפחדים?
תסתכל עליי, תראה איך גדלתי. שלא תעז להפנות ממני את המבט.
מה קרה? אני מפחידה? זה בסדר, גם אני פחדתי בגללך.
תהיה גבר כמו שהיית אז.
תתמודד מולי. כמוני.
צחוק אכזרי בקע ממני יחד עם עוד דמעות שלא יכולתי לעצור. אצבעותיי שיחקו עם זקנו המדובלל שלפני תשע שנים היה מלא ושחור הרבה יותר, אך עם השנים הפך לדליל מפאת גילו המתקדם.
לא חלמתי שזה ירגיש כל כך מציף להסתכל לו בעיניים כשהוא שוכב תחתיי מאובן מפחד ומדמם מהשיניים, אבל משהו בעיניו השטניות שהיו עכשיו פעורות מבעתה העלה בי זיכרון של הטיפול האחרון שעשיתי לפני ארבע שנים. טיפול שהתרחש יומיים בלבד לאחר ששמעתי במהדורת החדשות שבן העוולה עתיד להשתחרר הרבה לפני גזר הדין המקורי שנגזר עליו במשפט הראשון.
"בואי שוב ננסה להגדיר במספרים את הרגשות שאת מרגישה, ליבי", אפרת, פסיכולוגית הילדים, ביקשה בקול נעים אבל חסר כל רגש או אמפתיה אמיתית.
זה מצחיק, אבל אני זוכרת כל פרט מהטיפול הזה- את איך שאגרפתי בחוזקה את ידיי על דפנות הכסא עליו ישבתי כשנעמדה על רגליה וניגשה ללוח המחיק הקטן שהיה תלוי במרכז החדר. כמו גם את איך שהבטתי בה כשרשמה את ארבעת הרגשות בטוש אדום וחיכתה שאשיב לה במספרים על השאלות.
"דיכאון"- "90"
"חרדה"- "70"
"פחד"- "50"
"בושה"- "100".
כן. היום מוזר לי להודות שזה מה שעניתי אז. אבל זה באמת מה שהרגשתי בזמנו. בושה עזה ובלתי נסבלת על כך שהבנזונה ישתחרר וישוב לחיות את חייו, בעוד שמשפחתי תישאר קבורה עמוק בתוך האדמה.
והאמת? עכשיו כשאני חושבת על זה, מוזר לי שרק על שנאה וכעס היא לא שאלה אותי, וחבל, כי אם הייתה שואלת- לא הייתי משיבה לה במספר, אלא עונה לה-
הרים של שנאה, אפרת. אוקיינוסים שלמים שחוצים יבשות ומלאים בהרבה כעס ושנאה.
וזעם. הרבה יותר מידי זעם ששורף לי את הנפש ולא נותן לי מנוחה.
שיניי נחשקו כל כך חזק כשחשבתי על תשע השנים האחרונות בהן הרוצח המתועב והאכזר חי בכלא הישראלי כמו מלך בעוד אני נשרפתי וקמלתי מבפנים.
אמנם נכון, הוא היה כלוא באגף ביטחוני כמו כל מחבל נתעב אחר שהחליט יום אחד לקום ולרצוח, אבל מי שלא הכיר את המערכת של שירות בתי הסוהר- לא היה מעלה על דעתו מעולם לאילו תנאים מפנקים בני הזונות האלה זכאים.
'שקט תעשייתי' קוראים לזה בשפה העממית של של הקצינים הבכירים בשב"ס. או בשפה יותר פשוטה וברורה- נותנים להם לעשות מה שבזין שלהם, העיקר שלא תוצת חלילה מהומה.
אף אחד לא מזכיר את העובדה שיש להם אופציה לבישול בתאים המזדיינים שלהם, או את זה שיש להם מתקני ספורט שיוכלו כמובן לשמור על כושר.
אף אחד גם לא מדבר על אחד הנושאים הבוערים- הפריבילגיה שלהם להחליט אילו סוהרות יעבדו באגפים הביטחוניים.
כן כן, נשמע נורא, אני יודעת. אבל הכל אמיתי ומוכח. 'פרשת הסוהרות' שהתרחשה בין השנים 2014-2017 בכלא גלבוע והתפוצצה בכל מהדורות החדשות לא הייתה סתם עניין של מה בכך.
החלאות האלו הם מחבלים עם דם על הידיים שרצחו בדם קר גברים, נשים, ילדים וקשישים, הם מוסיפים מידי שנה בשנה עוד משפחות אומללות למעגל השכול, ומה אנחנו עושים? מה עושה הממשלה? הרשויות?
אה, נכון. אנחנו מכילים, נאורים, מאפשרים. אנחנו בעצמנו מקצרים להם ת'עונשים.
