הידיים הקטנות שלה נכרכו חזק סביב הבטן שלי כשלחצתי על הגז ונסעתי במהירות את הדרך החזור.
כמעט יכולתי לחוש בהלמות ליבה דרך מעילי האופנוענים שלבשנו, ובחום המטריף שבין רגליה כשנצמדה אליי חזק מאחור.
הייתי משלם הון רק כדי שאוכל להסתכל עליה בתנוחת הרכיבה שבה הייתה עם רגליה המפושקות משני צידי האופנוע.
"כיף לך?" צעקתי אליה כשצווחה קטנה של התרגשות ברחה ממנה כשהאטתי לפני סיבוב מסוכן.
"כן! זה מטורף!" אפילו דרך הקסדה שעמעמה את קולה יכולתי לשמוע בבירור אושר שלא שמעתי ממנה מעולם.
השוני הזה בין האושר הקטן שלה עכשיו למילים שאמרה לי לפני כמה רגעים הידהדו בראשי ולא נתנו לי מנוח.
"תודה על הערב הזה אדיר. תודה שלערב אחד בודד שחררת אותי מכלוב הכאב של עצמי".
הרכות החשופה שהפגינה לעומת הרוח הלוחמנית שהייתה לה כשרק הכרתי אותה עוררו בי דחף עז שלא יכולתי להילחם בו או להבין אותו כשהשתוקקתי להגן עליה.
וזה לא שהיא שידרה חולשה או שבריריות, להפך, היא הקפידה להפגין חוסן נפשי ואומץ אמיתי ששבו אותי אליה מבלי שיכולתי לשלוט בזה.
היא נראתה לי פייטרית מאותו הרגע בו פשוט החליטה לעלות לבדה בנחישות לאחד האגפים הביטחוניים והמסוכנים של בית הסוהר, ולא עצרה גם כשקראתי לה כמה פעמים, כאילו הייתה שרויה עמוק באיזה טראנס שעדיין לא הבנתי את עומקו או מקורו.
הלחיץ אותי שהיא הצליחה לעורר בי הרגשה שלא רציתי או חשתי כבר שנים כלפי אף בחורה-
אכפתיות ודאגה עמוקה.
כפות ידיי התהדקו על הכידון בחוזקה כשקטעה את מחשבותיי וצעקה שוב בהתלהבות אחרי סיבוב נוסף שעשיתי. זיכרון שלה נאנקת ככה רק לפני שעה קלה כשלא יכולתי לעצור את עצמי ונשכתי לה את הפטמה הזקורה כמו חיה דרך החולצה כמעט העיר לי שוב את הזין מתאווה אכזרית ואינסופית אליה.
הטעם המתוק של פיה הרגיש כמו גן עדן כשפתחה בשבילי את שפתיה העבות והחליקה בהיסוס שהעיד על חוסר ניסיונה את לשונה על לשוני. רק המחשבה על זה שהייתי מסוגל לקחת אותה על המחצלת הפרושה מבלי שידעתי שהיא עדיין בתולה הבעירה את דמי בתשוקה שלא הייתה לה התחלה ולא היה לה סוף. הידיעה שמישהי כמוה שמושכת אליה גברים כמו דבורים לפרח שמרה על עצמה ולא הניחה לאף גבר להניח עליה ידיים לפניי הטריפה את שפיותי.
עיניה הירוקות חומות רדפו אותי כשנזכרתי איך הן הצטעפו בתשוקה והביטו בי בתחינה כאילו רצתה ממני משהו שלא יכלה להודות בו ברגע שגופה הרך והנשי נצמד לשרירי בטני.
יכולתי להרגיש איך הדם בגופי מתנקז לאזור החלציים ומתחיל להקשיח את איברי רק מהמחשבות עליה שלא הצלחתי להדחיק. מה שהדאיג אותי היה שלמרות שלא רציתי הרגשתי איכשהו שאני קרוב לוותר לעצמי ולרצות אותה יותר ממה שטוב.
כשהגענו לחניון הכורכר של בית הסוהר וירדנו מהאופנוע יכולתי להרגיש איך מצב הרוח המרומם שהיה לה לפני דקות ספורות כאילו עזב כליל את גופה, עיניה הגדולות חזרו להיות ריקות מהניצוץ היפהפה שהיה בהן כשהיינו יחד במעיין אחרי שעזרתי לה להוריד את הקסדה.
"אני חושב שהגיע הזמן שתביאי לי את המספר שלך" היא נראתה כמו חלום רטוב כשהסתכלתי עליה מלמטה אחרי שהתכופפתי על ברך אחת כדי להוריד ממנה את מגיני הברכיים.
"אל תגיד לי הגיע הזמן כי עד עכשיו אף פעם לא ביקשת אדוני" חייכה חיוך קטן והחלה לפשוט לנגד עיניי את מכנסי הרכיבה שהבאתי בשבילה. אני אפילו לא אתחיל לתאר את המחשבות המלוכלכות שרצו לי בראש.
"למה, אם לפני הערב הזה הייתי מבקש ממך, היית נותנת לי?"
"לא" חיוכה העמיק מעט והיא הרימה אליי את עיניה היפות כשהפשטתי אותה מהמעיל שהיה על גופה.
"אז את מבינה למה אמרתי שהגיע הזמן?" קולי היה נמוך יותר כשכמעט טבעתי בעצב שבעיניה.
"וואי יא חופר, כמה אתה מדבר...תביא את הפלאפון שלך ותפסיק לחפור, ארשום לך אותו" ידה הקטנה הושטה וגבתה הורמה אליי בהמתנה כשלקח לי רגע להגיב.
אחרי שהיא הקלידה את המספר בחרתי להתגרות בה,
"יופי. עכשיי תחייגי אלייך" ביקשתי.
"למה? אתה לא מאמין לי שהקלדתי את המספר הנכון?" העיניים היפות שלה נצבעו בזיק ממזרי, "וואו, יש לך בעיות אמון קשות חבר".
ספרי לי על זה.
לאחר כמה שניות כשראתה שלא לקחתי את הפלאפון ממנה היא נכנעה וחייגה. החיוך שעלה על פניי כשהנייד שלה צלצל בתוך כיס מכנסיה הקצרים גרם ללחייה להתלהט ממבוכה.
האמת שידעתי שהיא נתנה לי את המספר הנכון, אבל רציתי להקניט אותה מעט כי ידעתי שבסוף זה יעלה חיוך על פניה היפות. לשמחתי לא טעיתי.
