ליבי-
זו כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה חצויה. זאת אומרת, יש לי את כל הסיבות להיות מאושרת- אני נשואה לאהבת חיי, גבר חלומותיי שעוטף אותי באהבה הנצחית והמיוחדת שלו, לא שאני מבינה מה יש לו לאהוב בג'ינג'ית חמומת מוח וחסרת כל תקנה, בעוד שהוא... אוקיי רגע, חישוב מסלול מחדש. נראה לי שאני חייבת להפסיק לחשוב עליו כי הדם שלי נהיה ממש חם בשניה.
לעניינו...
יש לי את פוק, תמרי וגבי שהם חלק בלתי נפרד מהסיבה שלי להודות לה' על שלמרות כל מי שאיבדתי- עדיין זכיתי במשפחה אוהבת וחמה. אפילו בלימודי הרפואה, כמה שאני שונאת לשבת על התחת וללמוד עד שאני נרדמת עם אינסוף מאמרים ביד, הולך לי טיל, בלי עין רעה.
באמת באמת שהכל מדהים בחיים האישיים שלי, אבל אני פשוט מתקשה לשמוח מכל הלב משום מה מזה קצת יותר מחצי שנה. כאילו שמשהו בלב שלי עוצר אותי מלהיות מאושרת וחסרת כל דאגה, או שזו בכלל תחושה שמלווה פה את כולם. מהשבעה באוקטובר הרבה השתנה כאן במדינה. מאז אותו יום נוראי ומסויט שייזכר לדראון עולם, משהו התערער בכולנו, הבנו את שבריריות החיים וקיבלנו שיעור בכמה חשוב שנתלכד כעם. ובהתחלה זה באמת עבד- כל כך הרבה אנשים טובים שעזבו הכל והלכו לתת יד לחקלאים ולאנשים זרים שלא הכירו מעולם. אין ספור נערים ונערות שהחליטו להתנדב בבתי חולים, לסייע במה שאפשר. כל כך הרבה נשים מבוגרות שהכינו כמויות ענק של קובה סלק ומפרום ודאגו לקחת את הכל ללוחמים האמיצים שעזבו הכל כדי להגן על המדינה. כל מגויסי המילואים ששמו את החיים שלהם על אולד, את העבודה, את בן או בת הזוג, ואת הילדים הקטנים שהתחננו בפניהם שלא ילכו לשדה הקרב... כי כמה עוד יתומים ואלמנות ייכנסו למשפחת השכול בעל כורחם?
העצב עדיין מורגש באוויר, והוא מתעצם כל פעם מחדש כשמהדורת החדשות נפתחת במילים: "הותר לפרסום" ואז מודיעים על שמות הגיבורים שנפלו בשדה הקרב. ואז רואים את התמונות, את העיניים הטובות, את החיוך המבויש. ובכל מהדורת שישי הלב שלי נשרף מכל אותן כתבות על עוד גיבור ששילם בחייו והפך למלאך. לפעמים רואים שם את האמא שמדברת, לפעמים את האישה. וזה כל כך שובר את הלב לראות את הקושי שלהן לדבר על הגיבור הפרטי שלהן בלשון עבר...
אבל הכי עצוב לי שלאחרונה העם שלנו שוב התפלג, למרות המלחמה. אנשים חזרו לריב ולשנוא אחד את השני על דעות פוליטיות, ואוי, כמה שזה מטופש. כאילו מה? שכחתם מהשבעה באוקטובר, זה העניין? הזיכרון שלכם עד כדי כך קצר? שכחתם שבאותו יום שבת בשעה 06:29 בבוקר התעוררנו כולנו לאזעקות בלי סוף ולאחר מספר דקות החלו לרוץ כל אותן שמועות קשות מנשוא על כך שטובחים בנו כעם?
ובואו, זה אפילו לא קטע של ימין או שמאל, מותר ורצוי שלכל אחד מאיתנו תהיה דעה שונה. כי זה מה שיפה בחברה מתוקנת ומתפתחת, הפלורליזם, הסובלנות, הבעת הכבוד לאדם שחושב אחרת ממני, גם אם אני לא מסכימה עם דעותיו כלל וכלל. אז מה קרה פה עוד פעם? מתי הפסקנו להיות מלוכדים כעם וחזרנו לעשות לאויבים שלנו את העבודה?
