הרוח הקרירה שנשבה אחרי ההפוגה בגשמים הביאה עימה תחושת ניקיון ורעננות נעימה.
השיער שלי עדיין טיפטף מעט מהמקלחת שעשיתי לפני דקות ספורות, וידעתי שאם תמרי הייתה רואה אותי עכשיו, קרוב לוודאי שהייתה נוזפת בי על שיצאתי לגינה עם שיער רטוב, אבל הרגשתי צורך מהותי להירגע קצת לבד עם עצמי באוויר הצונן והשקט.
הנחתי את כוס השוקו שהכנתי לי על גזע העץ שמשמאל לנדנדה שבגינה והתיישבתי עליה תוך כדי ששחררתי מתוכי נשימה עצורה.
נכנסתי ליוטיוב בפלאפון שלי והפעלתי בווליום נמוך יחסית כדי לא להעיר את בני הבית את הפלייליסט האהוב עליי שמאז ומתמיד שימש לי כבריחה.
הרמתי את רגליי אל הנדנדה כך שעקביי נצמדו לישבני והטיתי את ראשי לאחור כדי להביט בכוכבים המנצנצים.
במשך דקות ארוכות פשוט בהיתי בשמיים הנקיים מעננים ולגמתי מהשוקו הטעים כששיר החליף שיר…
הימים האחרונים היו לי מציפים מידי, אינטנסיביים, וכל שרציתי עכשיו זה פשוט להנות מקצת שקט.
זה קצת מצחיק לומר, אבל אני חושבת שאחרי שנים ארוכות של אינספור תהיות, זו הפעם הראשונה שאני לבד עם עצמי והמוח שלי פשוט ריק ממחשבות.
לא שאני מתלוננת..
צליל הודעה נכנסת בקע מהפלאפון שלי והפר את שלוות הלילה החורפי. הלב שלי דילג על פעימה כי ידעתי שהיחיד שישלח לי הודעה בשעה כזו יהיה אהוב ליבי היחידי.
הרמתי את הפלאפון ונכנסתי ישר לצ'אט איתו כדי לקרוא את ההודעה.
"מה איתך, לב שלי? נרדמת?"
עצמתי את עיניי והרגשתי מטופשת על שפיללתי לכך שיהיה כאן איתי עכשיו למרות שלא מש ממני בכל שלושת הימים האחרונים, העניין הוא שבאמת לא הייתה לי שליטה על זה.
נזקקתי לקרבה שלו, לידיעה שהוא לצידי אפילו כשאף אחד מאיתנו לא אמר כלום. אבל איכשהו, איתו ובזכותו, הבנתי שגם בשתיקה נעימה יכול להיות טמון הקסם.
הקלדתי במהירות. "עוד לא.. סתם שותה שוקו בגינה. מה איתך?"
כעבור רגע נשמע שוב צליל הודעה. "עם תמר?"
חייכתי חיוך קטן על כך ששיער לעצמו שאני עם תמר כי בדרך כלל כל ישיבה שלי על הנדנדה התלוותה לשיחה עמוקה עם דודתי האהובה.
"הפעם לבד", השבתי עם לב אדום. אין לי מושג אפילו למה הוספתי אותו, אולי בעצם כי לא רציתי שהוא ימשיך לדאוג לי מרחוק.
לא חלפה שניה וצלצול הרינגטון שלי נשמע. נשכתי את שפתיי כשהתמונה של שנינו מאותו היום בו לקח אותי לחדר זעם והעלה אותי לראשונה על אופנוע הים נשקפה מהמסך. חיוכו היה מסנוור והדגיש את הקמטוטים העדינים שבזוויות עיניו היפייפיות, ואילו ידו שלא צילמה את צילום הסלפי נכרכה סביב גופי הרטוב ממי הים הקפואים במגננה ורכושנות.
"היוש", עניתי בקול שקט ומוללתי באצבעותיי את הכדוריות שנוצרו במכנסי פיג'מת הפליז שלבשתי לגופי.
"היי אהבה שלי", קולו היה חם וכל כך אינטימי שעצמתי את העיניים בעונג. יכולתי ממש להרגיש כאילו שהוא כאן איתי.
"מה את עושה לך לבד בגינה בקור הזה?", שאל כאילו הצר על כך שלא יכל להישאר איתי הלילה מאחר ולאביו היה תור חשוב אצל האנדוקרינולוג שלו במעקב אחר הסכרת.
"האמת שכלום..", חייכתי לעצמי לרגע, "סתם יצאתי אחרי מקלחת כדי לשתות שוקו באוויר הנקי ולחשוב על כל מה שקרה בזמן האחרון, אבל משום מה הראש שלי לא משתף פעולה, כאילו הוא כבר עייף מדאגות ומחשבות ורוצה לפנות מקום שייכנס קצת טוב".
שמעתי אותו נאנח בשקט וידעתי שהוא השתוקק להיות לצידי עכשיו, ולא במרחק שעתיים ממני במושב.
לגמתי מעט מהשוקו שכבר הספיק להתקרר והחלטתי להעביר נושא כשהוא נותר דומם. "אז מה איתך? ארבלי וארז עדיין אצלך?".
"לא, זהו, הם הלכו להכין להם את המזוודות לסופ"ש", השיב בחום שגרם לליבת גופי להתהדק, "באו לשעה, אכלו, הסריחו לי את הבית, והתעופפו".
חייכתי כשחשבתי על הזוג המשעשע שהיו. בעוד ארבל הייתה קלילה ומקסימה בצורה יוצאת דופן, ארז היה ציני וכבד עד לרגע שעיניו הכהות היו נחות עליה, ואז הוא כבר היה הופך לשרק מגודל ורגיש במיוחד.
זה אפילו קצת הזכיר לי את ההבדלים המהותיים ביני לבין אהוב ליבי, בעוד אני הייתי חתיכת הר געש מתפרץ, הוא היה כמו גלולת פלא מאזנת עבורי..
"אני מתגעגעת אליך", המילים פשוט נשפכו ממני מבלי שיכלתי לסנן את המחשבות שלי. ידעתי שזה מגוחך להתגעגע למישהו שהיה איתי עד לפני שש שעות, אבל התחושה הייתה ברורה וממשית. ולמען האמת, מזמן הפסקתי להתבייש ממנו על הרגשות שהסתערו עליי בגלים.
זה כבר תקופה שקיבלתי את העובדה שיש בו הכוח לרפא בי את כל מה ששבור ולעזור לי לדלג בקלילות על כל המכשולים. אבל אחרי כל הימים האחרונים- בין אם זה איך שלא עזב את ידי וליווה אותי ואת משפחתי האהובה ברגעים מלחיצים, ובין אם זה העזרה היסודית שהעניק לי ובלעדיה לא יכולתי למחות את חייו של איסמעיל…
הבנתי שהוא פשוט היה שם איתי בכל צעד ושעל. הוא שימש לי ככתף לבכות עליה וכרוח גבית, והחשוב מכל, הוא היה ויהיה לנצח איש סודי היחיד.
ואם יש משהו שהבנתי אחרי שתמך בי בשולי הכביש הסואן כשבכיתי והתפרקתי- זה שאני רוצה לנצח לחיות איתו את החיים.
"אני מתגעגע אלייך יותר. שכחתי איך הבית גדול וריק מידי בלעדייך".
ליבי החל להלום בפראות כאילו עדר של סוסי פרא רצו לי בגוף.
אני לא רק רוצה לחיות איתו את החיים, אני צריכה את זה מעומק ישותי.
"כשאחזור מחר מהבדיקה של אבא שלי אבלה איתו קצת ואז אבו-", החל לומר כאילו חש בבדידות הרגעית שלי אבל קטעתי אותו לפני שהשלים את המשפט.
"לא, אל תבוא, אני אבוא אליך. יש לי מחר ב15:00 בצהריים את הפגישה הראשונה עם הפסיכולגית החדשה. ואחרי זה הייתי רוצה לחוות קצת זמן איכות לבד איתך".
הוא נותר דומם כאילו לא ציפה שאומר לו את זה, או כי לא רצה לעשות סיפור מהטיפול שקבעתי, אז ניצלתי את מומנטום השתיקה. "אני יכולה לשאול שאלה שלא קשורה לכלום ותענה לי בכנות?".
אני נשבעת שיכולתי לשמוע את החיוך שלו מהצד השני של הקו.
"בטח, לב פועם שלי. תמיד".
לקחתי נשימה עמוקה. "אתה חושב שאני פשלונרית בגלל כל האימפולסיביות שלי והנטייה שלי לבנות תוכניות שלפעמים אין להן כל בסיס?"
החזקתי את הנשימה עצורה עד שפצה את פיו כדי להשיב.
"אני חושב עלייך הרבה דברים, אבל הדבר האחרון שאני אחשוב עלייך הוא שאת פשלונרית, לב שלי. איך הגעת לזה בכלל?", שאל ברוך שכזה שהייתי בטוחה שאם היה איתי עכשיו היה מעביר את אצבעותיו המחוספסות על פניי.
מתחתי את שפתיי ומשכתי בכתפיי למרות שלא יכל לראות אותי. "לא יודעת.. המחשבה על הטיפול הקרב ובא גרם לי פתאום לחשוב מה היה קורה אם הייתי משתפת את תמרי במחשבה שלי על פונדקאות מבלי שבדקתי קודם שאני עומדת בקריטריונים. הייתי גורמת לה עוול נורא ולשברון לב קשה רק כי אני נכנעת להתפרצויות הרגש שלי ולדחפים מיידיים מבלי שאני בודקת לעומק את הדברים."
שמעתי אותו נאנח שוב מעבר לקו, או שחייך, לא באמת יכולתי לומר.
"אבל לא עשית את זה, לב שלי. לפני שפנית אליה כדי לדבר איתה על העניין הזה, את העלית אותו קודם בפניי".
נכון, אבל מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה איתך?
"את צריכה לראות את עצמך בעיניים יותר חומלות ממה שאת עושה כעת. ובמקום לחשוב שאת פשלונרית את צריכה להבין שהמהות והמכלול של ליבי עטיה הוא להיות מנוהלת על ידי דחפים של רגש. המחווה המדהימה שרצית לעשות לגבי ותמר רק מעידה על הלב הרך שלך ועל הצד הרגיש והפגיע שלך. ולמרות שלפעמים את חושבת שהאימפולסיביות וההתפרצויות שלך באות בעוכרייך, אני כבן הזוג שלך מת על מערבולות הרגש שמתחוללות בך, זה מה שמייחד אותך בעיניי מכל אחת אחרת".
כוס השוקו רעדה בידי. מצאתי את עצמי נלחמת בדמעות של התרגשות כמו ילדה ביסודי.
הוא אוהב אותי ומקבל אותי אליו למרות כל הדרמות והאופי המסריח שלי.
"אני אוהבת אותך, אתה יודע?", קולי השקט הסגיר את הדמעות שהזלתי. "לפעמים אני חושבת שאתה איזשהו מצפן שמסמן לי את הדרך ודואג שלא אאבד בתוך עצמי".
"קטע, אני חושב בדיוק אותו הדבר", השיב כאילו ניסה להקליל את האווירה.
נחרתי בבוז וגלגלתי את עיניי מעלה. "עאלק חושב אותו הדבר. איזה מצפן אני יכולה לשמש לגבר הכי רגוע וקר רוח שקיים?".
העוויתי את פניי למרות שלא יכל לראות אותי. "אם הייתי מצפן כנראה שהייתי גוררת אותך למדרון חלקלק שאין ממנו דרך חזרה".
צליל צחוקו הממכר גרם לשריריי להתהדק מתשוקה.
"למה את צינית? זה באמת מה שעשית", השיב בחום ואינטימיות שהפכו לי את הבטן. "גרמת לי להתאהב בך ולא לראות בלעדייך שום עתיד".
פציתי את פי כדי לענות לו שכמוהו כמוני, אבל עיניי נתקלו ברעמה של תלתלים ג'ינג'יים קופצניים.
"אוי, אלוהים, תמרי! הבהלת אותי!". הנחתי את ידי על לוח ליבי שדהר כנגד חזי בטירוף. נעצתי בה מבט תמוה כשעמדה שלובת ידיים בעוד שעיניה היו מוצרות עליי בכעס מופגן.
"את רוצה לחלות לי, לולו? השיער שלך עדיין רטוב כולו". הזדעקה בדרכה האימהית לדאוג לי. "את יודעת שאני מאבדת את הצפון כשיש לך חום גבוה".
יא, איזה קטע שאמרת את זה. בדיוק דיברנו על מצפנים…
חייכתי כמו סתומה כשנכנסה פנימה לתוך הבית תוך כדי מלמולים כעוסים, וכשהבנתי שהשטח פנוי חזרתי להתייחס לפלאפון שצמוד לאוזני. "סורי, תמרי תפסה אותי עם שיער לח באמצע הלילה של הקור הירושלמי".
קול צחוקו החם הבעיר לי את הדם. "כן, שמעתי..", השיב במלוא המשמעות וידעתי שהוא ישב עכשיו מחויך עם עצמו כשחשב על האופי התוסס שלי ושל תמרי. "אבל עכשיו שקט, את רוצה לומר לי שהיא ויתרה ונכנסה?", שאל בתהדמה שעשתה לי לצחוק מלוא הבטן.
תמרי שלי לא אחת שמוותרת בקלות.
"נכנסה כן, ויתרה לא", השבתי בשקט, "היא בטח הלכה להביא לי צעיף או מעיל דובון או משהו בסגנון..".
איך שסיימתי את המשפט ראיתי אותה יוצאת אליי עם קפוצ'ון גדול ועבה וכובע צמר צהוב מקסים.
"אוח, נו, תמרי. אני לא תינוק שצריך להלביש במיליון שכבות", רטנתי למרות שהתפנקתי עליה כשהתיישבה לצידי על הנדנדה שהייתה הפינה שלנו מאז ומתמיד.
ידיה חבשו לי את הכובע כך שכיסה לי אפילו את האוזניים, ואז הניחו עליי את הקפוצ'ון המחמם.
"בשבילי לנצח את תהיי תינוק מגודל ומתוק", השיבה במתיקות הזו שלה וכרכה את זרועה סביב כתפי.
הנחתי את ראשי על כתפה והחלטתי לסיים את השיחה.
"תמרי באה לארח לי חברה, נדבר מחר בבוקר אחרי הבדיקה של אבא שלך?", שאלתי את אהבת חיי שהמתין על הקו.
"פשוט תסמסי לי כשתתעוררי משנת החורף שלך, תינוק מגודל ומתוק", קולו הסקסי עד כאב העלה חיוך על פניי כשחזר על דבריה של תמרי.
נשכתי את שפתי התחתונה כדי לשלוט בעצמי ולא לתת לתמרי להסתלבט לי על החיים, כפי שהייתי עושה בעצמי אם הסיטואציה הייתה הפוכה. "מצחיק. דווקא מתאים לך קוף אחרי בנאדם", עניתי בסרקזם ושמעתי אותו צוחק את צחוקו הממכר מצידו השני של הקו. "אסמס לך שאתעורר אהבת חיי, שיהיה לך לילה טוב כמו הלב הטהור הזה שלך עד אז".
