אחרי שנברתי במחשבות בלי סוף הגעתי להחלטה שהדבר הנכון לעשות כדי להצליח להחזיר את מטרת חיי לעדיפות הראשונה- יהיה להתרחק מהמקור היחיד שהכניס לי תקווה חדשה לחיים, וזה אדיר.
במשך יומיים שלמים הצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי ולהתחמק ממנו ומתום. במהלך המשמרות עבדתי בלי הפסקה והעסקתי את עצמי בכל דרך כדי להימנע משיח מיותר עם תום שעבדה לצידי וגם ממנו אחרי שהגיע בהפתעה פעמיים למרפאה וניסה לדבר איתי.
אפילו כשסיימתי במרפאה בשש בבוקר אחרי 12 שעות של עבודה הייתי מזדרזת למגורים, מתקלחת ונכנסת למיטה כדי שלא תהיה לאף אחד מהם שום אפשרות לנסות לדבר איתי.
נכנסתי לחדר התדריכים כחצי שעה לפני תחילת המשמרת על פי בקשתו של שי ששלח הודעת וואטסאפ לכל צוות המרפאה שעבד לילה הערב.
מאיך שהכרתי את ההתנהלות כאן כבר ידעתי לומר שתדריכים מהסוג הזה אף פעם לא היו מבשרי טובות לצוות שלנו. מהרגע שקיבלתי את ההודעה שבישרה על התדריך כבר הכנתי את עצמי למשמרת ארוכה, מתישה ורווית דם ואלימות.
התמקמתי באחת הפינות והשתדלתי למשוך כמה שפחות תשומת לב. לא התחשק לי על היחס המוגזם של שי כלפיי, ולא רציתי שתום תרגיש לא בנוח ותהיה עדה לחילופי דברים בינינו עכשיו כשכבר הבנתי שהיא חזק בקטע שלו.
אבל האמת שניסיתי כמה שיותר לברוח ממבטו האינטנסיבי של אדיר שישב גם הוא בפינה צדדית יחד עם שני החברים הקבועים שלו ופשוט לא הוריד את העיניים שלו ממני.
הרגשתי איך הוא בוחן כל תנועה שעשיתי וכל נשימה שיצאה ממני כאילו אני הייתי האדם היחיד שנמצא איתו בחדר.
"חברים, הקשבה אליי בבקשה" שי הרים את ידו בניסיון להשתיק את צוות הסוהרים שלא הפסיק לזיין בשכל על משחק הכדורגל שהיה אתמול בין קבוצות שלא היה לי מושג מי הן בכלל, "כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם לא סתם כינסתי את כולכם כאן הערב. ישנה אינדיקציה רצינית שבאגף 14 מוסתרים מספר רב של פלאפונים ניידים שמשמשים את האסירים ליצירת קשר עם העולם שבחוץ. הצוות של מצדה- אני צריך אתכם בשביל שתובילו את החיפוש ותשתלטו על האגף בשקט מופתי ובאפס בלאגן. כמו שכולנו פה כבר יודעים אגף 14 הוא אחד האגפים המסוכנים ביותר בכלא שמאכלס בתוכו אסירי עולם ורוצחים מהסוג האכזרי ביותר, קחו בחשבון שינסו להתנגד ולתקוף את הצוות הפושט. תנהגו במשנה זהירות כי אין לנו את הפריבילגיה להניח להם לעשות ככל שעולה ברוחם ולזלזל בעבודת המודיעין של בית הסוהר."
מילות עידוד והסכמה נשמעו בין צוות הסוהרים ששהה בחדר התדריכים וגרמו לשי לעצור את שטף דבריו. הרמתי את מבטי לרגע קצר מקצה הצמה ששיחקתי איתה והתקשיתי להחליק את הרוק בגרוני כשראיתי את עיניו של אדיר נעוצות בי באינטנסיביות שלא ידעתי להתמודד איתה. הבעתו הייתה חתומה אמנם, אבל המבט שלו בער מרגשות ומילים שרצה לומר.
"בשעה 4 לפנות בוקר כשהאסירים מבולבלים משינה הצוות של מצדה יפשוט על האגף ויעשה שם את הסדר הראוי. צוות הסוהרים- מכם אני מצפה שתתנו גיבוי מלא ללוחמי מצדה ולצוות המרפאה שאני מאמין שייאלץ לקלוט אליו פצועים רבים מהפרות הסדר שיתפתחו אחרי הפשיטה. שכל אחד ייתן את המאה אחוז שלו במבצע הזה חברים, שיהיה לנו בהצלחה".
ניסיתי לפלס את דרכי החוצה ברגע שהתדריך הסתיים. נדחפתי בין קבוצת סוהרים שהתקדמו גם הם לעבר היציאה ונטמעתי בתוכם כשניסיתי להימנע מעיניו של אדיר שקרנו עליי כמו קרני לייזר שלא היה ניתן להתחמק מהן.
"אוף, הולך להיות לנו קשוח" הרגשתי את ידה של תום נכרכת סביב זרועי כפי שהייתה עושה תמיד לפני שהמצב בינינו נהיה מוזר ולא נעים, אך כעבור רגע היא כאילו נזכרה במצב המביך שבינינו והורידה אותה במהירות, "שטויות, יעבור לנו מהר. הפשיטה רק ב4 לפנות בוקר ואנחנו מסיימות את המשמרת ב6 בבוקר. יהיו לנו רק שעתיים של עומס מהגיהנום" השבתי באדישות מבלי להסתכל עליה והמשכתי להתקדם לעבר המרפאה מבלי לעצור.
