הנחתי את הצ'ימידן על המיטה וארגנתי את הדברים שלי לפני יציאה הביתה. הכנסתי את כל הבגדים שהיו צריכים לעבור כביסה לתוך התיק בהתרגשות תהומית שאוכל לבלות סופסוף שבוע שלם יחד עם אוריקי ותמרי.
"מה יש לך בזמן האחרון?" תומי נעמדה מאחוריי ושילבה את ידיה כשהמתינה לתשובה.
"מה יש לי בזמן האחרון?" הפניתי את מבטי אליה לרגע והרמתי את גבותיי כאילו לא הבנתי את כוונותיה.
"לא יודעת להסביר, את מרוחקת ובקושי מתקשרת איתי" היא עברה להתיישב על המיטה שלי והביטה בי כשהמשכתי בעיסוקיי, "זה בגלל מה שאמרתי לך על אדיר?"
עצרתי באמצע להכניס את אחת החולצות ששימשה לי כפיג'מה לתוך התיק הגדול ושילבתי את ידיי על החזה כשעברתי לבחון את פניה בעיניים מצומצמות.
"ממש לא, הוא לא קשור" שיקרתי בלי לדפוק חשבון, "ואני בכלל לא מרוחקת".
"את כן. בקושי החלפת איתי עשר מילים בימים האחרונים" היא כיווצה את אפה כפי שהייתה עושה תמיד כשלא הייתה מרוצה, "גם בקושי היית בחדר בזמן הפנוי. היית איתו כל הזמן הזה שנעלמת?" חיטטה בסקרנות.
"ממתי את שמה לב אם אני בחדר או לא? זו את שרוב הזמן לא נמצאת פה" השבתי בעוקץ כשהתחלתי להרגיש שהעצבים גוברים עליי, "ולא, כבר אמרתי לך שלא הייתי איתו. הייתי עם שי" שיקרתי שוב כשרציתי לבחון את תגובתה.
רק אחרי שאדיר העיר את עיניי בנוגע לתומי יכולתי לשים לב באמת לנורות האזהרה המהבהבים שהיו קיימים ביחס שלה כלפיי, ואחרי שהשקעתי בזה מספיק מחשבה יכולתי לשער לעצמי שהסיבה שהיא ככה אליי קשורה איכשהו לשי.
האמת שהרגשתי ממש טיפשה שלא שמתי לב כבר קודם לכל השאלות והגישושים שלה בנוגע אליו, אבל כנראה שהמשחק שלה היה באמת טוב או שפשוט לא הייתי מעזה להעלות בדעתי שהיא מקנאה לי מאיזושהי סיבה הזויה ככל שתהיה.
"עם שי?! מה לעזאזל? מה לך ולו? ממתי? הרי כל פעם ששאלתי אמרת שאת בכלל לא מעוניינת בו" התקיפה בשאלות שהעידו עד כמה לא אהבה את מה ששמעה.
משכתי בכתפיי באדישות ופניתי להוציא בגדים מלוכלכים נוספים משק הכביסה,
"לא יודעת, אולי פשוט הבנתי שהוא חמוד והחלטתי לתת לו צ'אנס" אפילו לא סיימתי את המשפט כשראיתי אותה עומדת פתאום לצידי אחרי שקמה מהמיטה שלי במהירות.
"צ'אנס? החלטת לתת לו צ'אנס?" הזדעקה ופערה את עיניה ופיה בהלם. אני נשבעת שאם לא הייתי כועסת עליה הלב שלי היה יוצא אליה כשראיתי עד כמה לקחה קשה את הדברים.
"לא תומי, לא החלטתי לתת לו שום צ'אנס. שיקרתי לך" אמרתי לה את האמת אחרי שקיבלתי את ההוכחות שהייתי צריכה, "שי מעניין לי את הביצה שאין לי".
עיניה וגבותיה התכווצו בחוסר הבנה אבל הקלה משמעותית הייתה כתובה על כל פניה,
"אז לא הבנתי" הרימה את גבותיה בסקרנות.
נאנחתי והבטתי בה כשמאסתי במשחקים המטומטמים,
"מתי חשבת לספר לי שאת בקטע שלו?" שאלתי בבוטות וראיתי איך הדם אוזל מפניה מההלם שבשאלתי הלא צפויה.
"מ-מה? א-אני לא. מאיפה הבאת את זה?" אפילו הקול שלה הסגיר אותה כשרעד מההלם שהייתה בו.
האכזבה שהרגשתי בגללה באותו הרגע הכאיבה לי כמו שלא כאב לי כבר הרבה זמן.
