אהבות שלי,
צירפתי לפרק הזה את השיר היפה יפה הזה של ארז לב ארי שמבהיר במדויק את רחשי ליבו של אדיר.
שימו אוזן, מקווה שתהנו💕
--------------
הכביש היה רטוב וחלקלק מגשם כשנהגתי על רכב השטח ועשיתי את דרכי מהמושב הפסטורלי לירושלים הסואנת.
ככל ששעת השין התקרבה בצעדי ענק ככה גם המוח שלי התפוצץ ממחשבות וחששות.
רק עוד חמישה ימים מזוינים עד שתוכל להשלים את תוכניתה.
ככל שהימים חלפו ידעתי שאין לי את הפריבילגיה להשאיר דברים ליד הגורל או לסמוך על המזל שאף אחד לא ישים לב אם ניעלם בזמן הפס"ד, זו הסיבה שלא הפסקתי לשנן בכל לילה מספר לא מבוטל של דרכי פעולה. הדבר הראשון שהחלטתי שיהיה עליי לעשות זה להיעזר בארז שאני סומך עליו כמו אח, למרות שאפילו איתו לא התכוונתי לחשוף את התוכנית כולה.
האמנתי בג'ינג'ית המטריפה שלי מבסיס קיומי. אהבתי כל פרט ופרט בה, מקטן לגדול.
האמנתי בכח הנפשי ובעקשנות שלה, ביכולת הפנומנלית שלה לצמוח מתוך עפר ממש כמו הפניקס עוף החול שידע להתפתח ולגדול מכל משבר. ידעתי שיש בה עוצמות ותכונות אופי חזקות שאין להרבה אנשים אחרים.
התענגתי על חוכמת החיים שהייתה לה בגיל כה צעיר ועל אופייה הפראי והלוחמני שרדף אחר צדק אמיתי.
התמוגגתי מהיכולת המרהיבה שלה להישאר אסופה ומוקפדת סביב כולם, אפילו סביב משפחתה החמה והאוהבת, כשלמעשה האדם היחיד שהניחה לעצמה להישבר מולו לחלוטין- היה אני.
הדבר היחיד שהדיר שינה מעיניי ולא נתן לי מנוחה היה העובדה שהיא הניחה לעצמה בכל פעם מחדש לאבד את מי שהיא באמת בתוך כל הכאוס והזעם שהתחוללו בתוכה.
פחדתי עליה כמו שלא פחדתי מעולם.
אשכרה מצאתי את עצמי מניח תפילין הבוקר אחרי שנים שלא עשיתי את זה, ומתפלל ליושב במרומים שישלח לה נחת ושלווה, ובעיקר בעיקר התפללתי וביקשתי ממנו שישמור לי עליה שלא תיפגע.
כמה שרציתי להאמין ביכולות הפנומנליים שלה להתגבר על ההוריקן הקטלני שהורס אותה מבפנים- ככה גם ידעתי שברגע האמת היא לא תצליח לראות בעיניים עד שתראה איך המזדיין הזה נושם תחתיה את נשימתו האחרונה.
ידעתי שאני לא יכול לשפוט אותה על התקפי הזעם שהתנפצו עליה וממנה כמו גלי צונאמי מסעירים ואיכלו את נשמתה, כשלמעשה היא הייתה זו שסבלה מהם יותר מכולם.
ראיתי איך בפעם האחרונה שהשתוללה היא ניסתה להשתלט על עצמה בשבילי ובשבילנו, אבל העבר שלה לא ריחם עליה, אלא המשיך לרדוף אותה באכזריות ולהביא איתו זכרונות קשים וטראגיים שלא הניחו לה לחיות חיים שקטים ורגועים.
הרי היא סיפרה על הזכרונות שמלווים אותה. היא תיארה לי בכאב איך אמה לחשה לה אהבה בפעם האחרונה ואיך אביה ששכב מעליה והגן על חייה בגופו ביקש ממנה סליחה.
ראיתי במו עיניי איך פניה היפות הפכו קפואות וחסרות רגש, וראיתי גם איך הניצוץ שבעיניה כבה לחלוטין כשסיפרה לי על הזיכרון האכזרי שרדף אותה מאז אותו יום מקולל שהבן זונה צחק עליה כילדה קטנה, אז מה הפלא שבכל פעם שהיא שומעת את השם של המחבל הנתעב היא הופכת לחיה פצועה ונקמנית שמלקקת את פצעיה ויושבת בתוך מערה חשוכה?
