"דבוצ'קה*, ראית אולי את כרטיס העובד שלי?", אולגה, אחת האחיות המוערכות ביותר שלנו, הניחה את כף ידה על כתפי כשניקרתי מעייפות כמה דקות לפני סיום משמרת בתוך חדר הצוות הפנימי. מצמצתי מספר פעמים בניסיון להתעשת על עצמי וסרקתי עם עיניי את הסביבה כדי לעזור לחפש אותו בשבילה.
"לא, לא זכור לי שראיתי. למה, את לא מוצאת אותו?" שאלתי וקמתי מישיבתי על כסא המחשב, התכוונתי לצאת לחפש אותו סביב מיטות הטיפולים בהן עבדה.
"לא, בלאט. לא זוכרת בכלל מתי השתמשתי בו פעם אחרונה", גלגלה את עיניה בחוסר אונים והצמידה את כף ידה למצחה בייאוש שעשה לי לחייך. "עכשיו לחשוב שאני צריכה להגיש דו"ח על אובדן כרטיס שמכיל גישה לתיקים רפואיים של כולם פה עושה לי עצבים בגוף ורצון חזק לצאת להפסקת סיגריה בלאט", המבטא המעודן שלה והקללות ברוסית שפלטה מעצבים ולחץ עשו את שלהם, חרחרתי מצחוק ממש כמו בהמה, באפס קלאס או עדינות.
"אל תדאגי, אולגה, אנחנו נמצא את הכרטיס, תחפשי את בחדר הזה ואני אצא לחפש במיטות הטיפולים שעבדת בהם", ניסיתי לעודד אותה והנחתי את ידי על זרועה. חייכתי חיוך קטן כשהשיבה לי חיוך מיואש. "אני רק צריכה שתגידי לי באילו מיטות עבדת כדי שאדע למקד את החיפושים שלי שם".
צפיתי בה ונשכתי את פנים הלחי שלי, הכרחתי את עצמי לא לצחוק עוד כשהרימה את עיניה כלפי מעלה וניסתה לשחזר את צעדיה במרפאה היום.
"טאק, איפה לא הייתי דביצ'קה, בכל מקום הייתי", השיבה בזעף כשלא עלה משהו ספציפי במוחה, "גם חיפשתי בחוץ בין כל מיטות הטיפולים, הפכתי כבר כל המרפאה".
"למה הפכת את המרפאה אולגי? מה מחפשים?" תום נכנסה באנרגיות שיא כאילו התחלנו משמרת רק לפני דקה ולא היינו כבר אחרי 12 שעות על הרגליים.
"כרטיס עובד שלי", אולגה השיבה והניחה את ידיה על מותניה בייאוש.
"אוי, באסה", תום משכה בכתפיה ומתחה את שפתיה לחיוך ניחומים, "רגע, בדקת עם הצוות של מצדה? אולי הם ראו את הכרטיס כשהביאו לכאן אסירים מהפשיטה שעשו בצהריים".
הרגשתי שגבותיי מתרוממות עד לקו השיער מבלי שהייתה לי שליטה על זה. "יש על הכרטיס תמונה של אולגה, תומי, למה שהיו לוקחים אותו איתם במקום להחזיר לה אותו? הם אנשי חוק אחרי הכל, לא גנבים או בעלי אינטרס סמוי לקבל גישה ישירה לתיקים הרפואיים של האסירים כאן".
שפתיה התעוותו כשהבינה עד כמה דבריי היו הגיוניים בהתחשב בנסיבות. "צודקת, זה פשוט היה הרעיון היחיד שעלה לי לראש". מבטה עבר להתמקד באולגה שחוסר האונים שלה כבר ממש נגע לליבי, "וואי, אבל לאן כבר היה לזה להיעלם?".
לא משנה כמה ואיפה חיפשנו- פשוט לא הצלחנו למצוא את הכרטיס המזורגג. זה הרגיש ממש כאילו בלעה אותו האדמה.
לאחר שאולגה התייאשה סופית והחליטה לנסוע לביתה מבלי להצהיר על אובדן הכרטיס יצאתי גם אני יחד עם תום לכיוון חדרנו המשותף. עברנו לקחת את הפלאפונים שהפקדנו לפני המשמרת ולבשנו שתינו מעילים כדי להגן על גופינו מהקור לפני שהתקדמנו לשביל המוביל למגורי הסגל.
הרמתי את עיניי מעלה וספגתי לתוכי את היופי של השמיים הכהים ונטולי הכוכבים בשעה כל כך מוקדמת של הערב כיאה לשעון החורף שהיה בשיאו.
"כאילו, איכס, כמה אפס אתה צריך להיות כדי להמשיך להטריד בחורה שחסמה אותך בכל דרך?" תום נופפה בידיה בעצבים לאחר שבדקה את ההודעות שקיבלה במהלך 12 השעות האחרונות בהן הנייד לא היה איתנו.
"שוב נתי?" שאלתי וגלגלתי את עיניי בזלזול.
"כן, תסתכלי, הוא שולח לי עשרות הודעות ממספרים שאני לא מכירה", השיבה והדביקה לי את הפלאפון לתוך הפרצוף כדי שאבין על מה מדובר.
"אידיוט", ירקתי בתיעוב ואז פניי התרככו כשחשבתי על הגבר שלי שעשה הכל ולא נח עד שהדיחו אותו מתפקידו.
"את יכולה להסביר לי מה לעזאזל עשיתי עם היצור הזה?", תום המשיכה בלהט הרגע והסתכלה עליי כאילו יכולתי לענות על השאלה הזו במקומה.
מה עשית איתו באמת? חשבתי בראשי ואז התחלתי לחשוב מחשבות שהעלו בי גועל ובחילה.
איכס, לא. אל תלכי לשם ליבי, זה דוחה. נזפתי בעצמי בראשי.
משכתי בכתפיי כשלא היה לי משהו טוב לומר כשצליל הודעה נכנסת משך את תשומת ליבי.
הוצאתי את הפלאפון מכיס המעיל והלב שלי החל לדהור בקצב מהיר כשקראתי את ההודעה שקיבלתי מגבר החלומות שלי.
"סיימת אהבת חיי ונשמתי?"
אצבעותיי רעדו מעט כשיכולתי ממש לדמיין איך הוא שואל אותי את השאלה הזו בקולו הסקסי והעמוק.
"כן, בדיוק בדרך לחדר עם תום". סימסתי חזרה והצצתי דרך ריסיי כדי לוודא שתום לא הסתכלה על השיחה שלי איתו, למזלי הוקל לי לראות שהייתה עסוקה בפלאפון שלה.
"היא תישאר איתך בחדר או שיש לה תוכניות?"
חזי התכווץ וליבת גופי התהדקה כשהבנתי את כוונתו ורצונו להיות איתי לבד אחרי שנאלצנו להמשיך להעמיד פנים שפיצלנו את דרכינו. הדבר היחיד שהקל עלינו בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו היה שחבריו הטובים ביותר שהוא סמך עליהם מעומק ליבו, ארז ובועז, היו היחידים שידעו את האמת בנוגע לכך שחזרנו זה לזרועותיו של זו.
"אמממ היא לא הזכירה שיש לה תוכניות, אז כנראה שהיא תישאר".
נשכתי את שפתיי ופינטזתי על האפשרות שאוכל להתקלח יחד איתו במים רותחים עד שגופינו יעלו עשן של תשוקה בוערת.
"אגב, למה אתה שואל, בא לך עליי?" שלחתי את ההודעה הזו עם חיוך של נוכלת ובידיעה שהייתי נותנת הכל עכשיו כדי להיות זבוב על הקיר שבחדרו כדי לראות את חיוכו הצדדי המטמטם שיעלה על שפתיו ברגע שיקרא את ההודעה.
"מה יש לך? למה את מחייכת חיוך של מניאקית?" תום שאלה פתאום וגרמה לי לנעול את מסך הפלאפון שלי על אוטומט.
"מה? אה..אחותי, היא..היא שלחה לי שהכיתה שלה עשו מעשה קונדס למורה שלהם לאנגלית", גמגמתי כמו טיפשה אבל למזלי היא לא התעכבה על זה יותר מידי אלא שבה להתמקד שוב בפלאפון שלה שהמשיך להשמיע אינספור צלילים של הודעות נכנסות.
פיו, זה היה קרוב…
נכנסתי אחריה לתוך חדרנו הקטן והתיישבתי ישר על המיטה למרות שהייתי אחרי משמרת ארוכה במרפאה, אבל לא היה אכפת לי להסריח אותה מאחר והלילה זה הלילה האחרון שאשן על הסדינים האלו לפני יציאה לשבוע הבית שייחלתי לו כ"כ.
שבוע הבית האחרון שאצא אליו בידיעה שבן העוולה עדיין מתהלך על פני האדמה…
"אכפת לך אם אכנס להתקלח לפנייך?" תום שאלה לאחר שראתה שאני כבר שוכבת גמורה על המיטה.
"לא, כנסי, אני אאזור כוחות בינתיים עד שתצאי", חייכתי חיוך קטן והוצאתי את הפלאפון שלי כדי לראות את ההודעה שהוא השיב לי על ההודעה המתגרה.
"תמיד בא לי עלייך. במאוזן, במאונך, ובכל דרך שרק אפשר."
הלב שלי דהר בהתרגשות. זינקתי מהמיטה בהחלטה של רגע
ודפקתי על דלת המקלחת הסגורה, "אני יוצאת כמה דקות לדבר עם דודה שלי בטלפון תומי!" צעקתי כדי לעדכן אותה ויצאתי במהירות לעבר החדר בו השתוקקתי להיות.
