מה לי ולחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, מה?
איפה הקשר ביני לבין השיט הזה שחשבתי שסיימתי איתו לפני שלוש שנים שכולל תלות לינארית ומכפלה סקלארית בין וקטורים? ואפילו עוד לא התחלתי לדבר על גאומטריה אנליטית, שהיא בכלל...
אוף כוסעמק. חרא על הפרצוף שלי.
ברגע של תסכול מהגיהנום זרקתי מידי את העיפרון שאחזתי, ואת הדפדפת המשובצת המפוצצת בפתרונות של תרגילים, העפתי לרצפה כמו ערסית מצויה.
הרמתי את רגליי לחזי וחיבקתי אותן בייאוש.
"זהו, החלטתי. אני פורשת בשיא", הכרזתי בקולי קולות ושחררתי מתוכי אוויר שגרם לשפתיי להשמיע צליל משעשע.
הפסקתי לנשום כשאהבת חיי הסתובב אליי מהמטבח, עירום מהמותניים ומעלה, וחייך אליי את אותו החיוך הצדדי והמשגע שלא אתרגל אליו לעולם.
"מה קרה עכשיו?", שאל תוך כדי שהקפיץ ירקות במחבת רותחת ופיזר במטבח ניחוח מעורר תאבון.
אני בטוחה שהמוקפץ יהיה טעים כי אתה הכנת ותיבלת אותו, אבל יש אפשרות שאנשנש אותך במקום?
העוויתי את פניי כמו ילדה. "זה לא בשבילי להשלים בגרויות, אין לי את התחת הדרוש כדי לשבת עליו ולנבור בחומר שלא מעניין לי את השחלה".
חיוכו היפייפה העמיק כשכיבה את הגז והניח את המחבת על קרש עץ שהכין מבעוד מועד על השיש.
עיניו היו מוצרות וממוקדות בי כמו קרני לייזר קטלניות. "אז מה כן מעניין לך את השחלה?"
הו, עכשיו אתה מדבר לעניין.
הורדתי את רגליי מהכסא עליו ישבתי ונעמדתי באיטיות, ניסיתי להיראות חתולית וסקסית, אבל אני בטוחה שנראיתי הכי הפוך שיש מחיננית.
התקרבתי אליו וליקקתי את שפתיי כשהשעין את ישבנו על השיש הגבוה והסתכל עליי כמו חיה שזיהתה ארוחה.
"אמממ.. אני יכולה לחשוב על משהו ספציפי", העברתי את ידיי על שרירי הפלדה של בטנו וחייכתי חיוך רחב, "בעצם, מישהו ספציפי", תיקנתי את עצמי וזקרתי גבה מתגרה.
החלקתי את ידיי עד לרצועת הגומי של הבוקסר השחור שלבש מתחת למכנסי הבית, ובדיוק כשהתכוונתי להכניס אותן פנימה, הוא עצר אותי עם ידו החזקה.
"קודם אוכל", פקד עליי בדומיננטיות מתפרצת ורכן אל פניי, "ואז אני אדחוף את עצמי בכוח לתוכך בדיוק כמו שאת אוהבת", שפתיו התגרו באוזני והותירו עליה אוויר חם שצימרר את עורי, "ובדיוק כמו שגם אני אוהב".
נרעדתי ועצמתי את עיניי בעונג מההבטחה האפלה.
"אם נעשה קוויקי המוקפץ יישאר חם ונוכל לשבת לאכול מסופקים, אתה לא חושב?", הסתכלתי עליו מלמטה במבט תמים ומתוק שלא יוכל לסרב לו.
"קוויקי?", שאל מבעד לחיוך מטמטם. "אני אומר לך שאני רוצה לזיין לך את הצורה עד שלא תוכלי ללכת ואת מדברת איתי על קוויקי מחורבן?"
האיבר שבין רגליי התעורר בדרישות. "נו, אז תראה רגע מה אני מציעה-", הרמתי את ידי כאילו אני מינימום מרצה באוניברסיטה ואחזתי את עיניו, "תזיין לי את הצורה עד שלא אוכל ללכת ואז מקסימום אם המוקפץ יתקרר- נוכל לחמם אותו. למה יש לנו מיקרוגל למען השם?"
ידו ננעלה על ידי והרימה אותה אל פניו. עיניו התמקדו בטבעת היפייפיה שענד לי רק לפני שלושה חודשים תחת החופה.
הלב שלי פירפר מאושר כשהצמיד את שפתיו ליהלום שבמרכז.
אם להיות כנה, שום מילה לא תוכל לתאר את הרגע הזה בו הוא קידש אותי ושבר את הכוס.
שום תחושה שאנסה להסביר לא תעביר באמת את מה שעבר בתוכי כשהביט לי בעיניים ואמר את המילים-
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".
קצת מצחיק לומר את זה, אבל למרות שהיינו מוקפים במשפחה וחברים קרובים שקפצו עלינו אחרי שבירת הכוס, הרגשנו שהיינו היחידים בעולם. לא יכולנו לנתק בינינו את המבט.
זה הרגיש כאילו שהוספנו עוד זרדים ללהבת האהבה.
"אני מטורף עלייך", סינן מבין שפתיו יותר לעצמו מאשר לי והעיר אותי מהרהוריי על זכרונות מהחתונה. "שימי את התחת היפה שלך על הכסא שליד השולחן ותשבי לאכול עם בעלך כמו אישה טובה".
אלוהים, אני אוהבת שעכשיו יש לו את היכולת להשתמש 'בקלף הבעל' בכל פעם שאני מורדת ומתריסה.
לא התווכחתי. ניגשתי לשולחן והתיישבתי על אחד הכסאות. הנחתי את סנטרי על אגרופיי וחיכיתי בסבלנות שיגיש לשולחן את האוכל עליו עמל בשעה האחרונה.
הרגשתי פעימה חריפה בין הרגליים כשהביט בי בעיניים מוצרות כאילו לא הבין מה קרה פתאום שהחלטתי לציית.
"נו, קדימה. למה אתה מחכה? אתה לא רואה כמה שאני רעבה?", זירזתי אותו בלי בושה.
הורדתי את מרפקיי מהשולחן כשהניח את המחבת עם המוקפץ והסלט הקצוץ שחתך לי במיוחד. הריח של המוקפץ עורר את קיבתי שקרקרה פתאום ברעב וכמעט גרם לי לרייר.
זמן לתפוס שתי ציפורים במכה.
הזזתי את הכיסא עליו ישבתי לאחור בקול חריקה צורם ונעמדתי על רגליי. ליטפתי עם שתי אצבעות את השולחן שהקפתי עד שנעצרתי לידו.
"איפה אתה יושב?", שאלתי והיטתי את ראשי לכיוון הכתף כשנעצתי בו מבט מחפיץ לחלוטין. אמדתי אותו מכף רגל ועד ראש ונשכתי את שפתי התחתונה כשהבנתי שזכיתי בגבר הסקסי ביותר שהכרתי מאודי.
המבט שהשיב לי הבהיר לי היטב שהוא הבין לאן אני חותרת. לסתו התהדקה בכוח מרוסן וידו עלתה וננעלי על צווארי סקסיות מתפרצת. "מתחתייך".
חייכתי חיוך מרוצה והורדתי את המכנסיים הקצרים שלבשתי. שמעתי את צחוקו החם מעליי והרמתי את גבותיי בשאלה.
"מה את עושה?", שאל והניד בראשו כאילו שאני חסרת תקנה.
החמצתי את פניי כאילו נעלבתי, "מה? אתה אמרת שתשב מתחתיי…"
האפור המיוחד של עיניו נצנץ משעשוע. "זה באמת משהו שאמרתי, אבל לא בגלל מה שאת חושבת", אגודליו עלו ללטף את לחיי כדי לרכך את הבעתי הזעופה. "התכוונתי להושיב אותך עליי ולהאכיל אותך בעצמי כדי שתוכלי לחזור ללימודים שלך מהר".
כיווצתי את גבותיי בכעס מעושה. "מה לימודים עכשיו? אמרתי לך שאין לי כח להמשיך ואתה בכלל אמרת שאחרי האוכל תזיי-". ידו הגדולה עלתה וחסמה את פי בזמן שציקצק בלשונו והניד בראשו בחוסר אמון.
"אנחנו סביב שולחן האוכל, איך את מדברת? את רוצה שאשטוף לך את הפה עם מים וסבון?", הבעתו הייתה קשוחה אך עיניו בערו מאהבה. שפתיו המשורטטות והמפתות התעקלו בחיוך כשרקעתי ברגליי כמו ילדה קטנה.
רציתי לפצות את פי ולמחות אבל הוא הידק את אחיזת ידו בפי כאילו חש ברצוני.
עיניו התרככו כשהושיב אותי עליו וליטף את גבי בידו הפנויה.
הרגשתי ממש איך האווירה בינינו משתנה מסקסית ושובבה לעניינית וחשובה.
"לב שלי, את זוכרת שביקשת ממני להזכיר לך ברגעים של ייאוש שאת לא רוצה לוותר על החלום?"
הפסקתי לנשום. הלב שלי דהר.
בטח שאני זוכרת. אין רגע שאוכל לשכוח לצידך.
ידו שחררה את פי כשהנהנתי והשפלתי את עיניי לרצפה.
לא היה לי מה לומר להגנתי, הוא צדק בכל מילה. אני הייתי זו שהתחננה בפניו שלא יפסיק להזכיר לי את המטרה החדשה שהצבתי לנגד עיניי.
"הוצאת 714 בפסיכומטרי בלי שהלכת לקורס, פנתרה קטנה. את למדת הכל לבד. איך את עוד יכולה לזלזל בעצמך ולחשוב שיש תקרה שאת לא מסוגלת לפרוץ עם המוח החד שלך?", עיניו ריצדו בין עיניי כשאחז את לסתי ואילץ אותי להישיר מבט. "נשארה לך רק הבגרות במתמטיקה שאת צריכה לשפר כדי להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, לב שלי. שנינו יודעים שזה קטן עלייך הרי".
אגודליו התמקמו בצידי לסתי כשפנינו היו במרחק נשימה. עיניו המשגעות הביטו בי באמונה טוטאלית ובהערצה גלויה.
"זה מה שאת רוצה, זוכרת?", שאל וטלטל אותי מעט כדי להזכיר לי את מה שכמעט שכחתי וכדי לנטוע בי אומץ. "את רוצה להיות קרדיולוגית בכירה כמו אבא שלך כדי להמשיך את דרכו וכדי שתוכלי להגשים גם ללירי את החלום האחרון".
עצמתי את עיניי כשזיכרון חי של אחותי התאומה והמוצלחת הדהד בראשי.
"אני רוצה להיות רופאה מצליחה כמו אבא כשאהיה גדולה!"
אצבעותיו הארוכות עברו על שיערי במגע מרגיע ונעים כשקברתי את פניי בשקע צווארו. חשתי כנגד שפתיי את נקודת הדופק העדינה שפעמה.
"אני אתמוך בך בכל מה שתחליטי, נשמה שלי, אבל אל תגיעי להחלטות מהותיות ברגעים של ייאוש וגחמות".
אוף. הוא צודק. איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי פועלת ומונעת מתוך דחפים מטופשים וגחמות רגעיות.
"יש לך את זה, לב שלי. לא סתם הגעת להיות פרמדיקית. זה עובר אצלך בדם. אני מאמין בך וביכולות שלך, אני יודע שאת מסוגלת להכל. עכשיו זו את שצריכה להאמין בעצמך ולהבין שאפילו השמיים הם לא הגבול שלא תוכלי לפרוץ". הוא ניער אותי מעט כדי שאאמין לדבריו. "את צריכה לראות איך העיניים שלך נוצצות כשאת מדברת על כמה שאת רוצה להמשיך את הדרך של אבא שלך כקרדיולוגית בכירה".
הרמתי את פניי משקע צווארו וטבעתי בשלולית החורף האפורה והיפייפיה שבמעמקי עיניו.
"אתה צודק. תודה שאתה תמיד מאיר לי את הדרך ומזכיר לי איך נכון לנהוג". שחררתי מתוכי נשימה עצורה. "כנראה שבכל זאת אשב על התחת אחרי שנסיים לאכול ואלמד את הגיאומטריה הארורה הזו שבאה לי בסיוטים".
חיוכו המשגע שבה אותי כליל כשנעץ בי בעצמו מבט מחפיץ.
"לא, לב שלי, את מתבלבלת בסדר של הדברים..", נשימתו החמה ליטפה את שפתיי כשחיכך את אפו באפי. "קודם אוכל, אחר כך אזיין אותך עמוק כמו שאת אוהבת ורק כשאסיים איתך תשבי ללמוד".
בלעתי את הרוק ונשכתי את שפתיי. "וואו, כן.. נשמע טוב".
הנעתי מעט את ישבני על ירכיו והוקסמתי מהזיק הסקסי שחלף בעיניו.
"אתה באמת חושב שאני אצליח לעשות את זה? להתקבל לפקולטה ולסיים את המסלול המתיש של הרפואה בהצלחה?", ידעתי את התשובה, אבל משהו בי ביקש לשמוע שוב את האמונה המלאה שלו בי וביכולותיי.
ידו ליטפה את פניי והסיטה את שיערי לאחורי האוזן.
"אני לא חושב, לב פועם. אני יודע".
עצמתי את עיניי והתמוגגתי מהאמונה העיוורת שלו בי.
אני מסוגלת. אני מסוגלת. אני מסוגלת.
בעוד מספר שנים אהפוך להיות ד"ר ליבי אביבי- עטיה-
קרדיולוגית בכירה.
אגודלו הבריש את גבתי, "וחוץ מזה, את גם חייבת. אין לך כל כך ברירה..", החל לומר בחיוך שובב ויפהפה, "בתור אחת שגורמת ללב שלי להחסיר אינספור פעימות, המינימום שתוכלי לעשות עבורי זה לטפל בו ברגע של קריסה".
הנדתי את ראשי בשעשוע וצחקקתי מהשטויות שהוא פלט.
הוא הוריד את ידו מפניי והרים איתה את המזלג שהניח קודם על השולחן. עיניו עקבו אחר תנועת ידו כשאסף מהמחבת הרותחת חתיכת בשר עם ירקות ואטריות אורז בביס אחד.
הפסקתי לנשום כשנשף על האדים וקירב את המזלג העמוסה לשפתיי הסגורות.
"תפתחי את הפה", דרש בשידול ובלע את הרוק כשהתמקד בפי שנפתח בשבילו.
עצמתי את עיניי כשהטעמים התפוצצו על לשוני ועוררו בי רצון קטן לרקוד.
"אממ טעים", לחשתי כשבלעתי את הביס המהביל ופקחתי את עיניי, מרגישה תחת כישוף אפל מהאפור השובה שבעיניו.
שפתיו נצמדו לזווית שפתיי ולשונו ליקקה מעט מהרוטב שלא הספקתי ללקק בעצמי. "יופי, אז תאכלי מהר לפני שיתקרר. יש לנו עוד תוכניות להספיק היום".
צמצמתי את עיניי בחוסר הבנה. "תוכניות..? אתה מתכוון לעשות משהו אחרי שנז-"
הוא דחף מזלג נוסף עמוס באטריות וחתיכות בשר לפי והשתיק אותי בדרכו המקורית.
"אני מתכוון שבמקום לשאול שאלות- תזדרזי עם האוכל כי יש לי עוד לדפוק אותך היום". שתיים מאצבעותיו עלו למחות עוד רוטב מזוויות שפתיי. "כשתסיימי לאכול אעביר לך את הספר והדפדפת למיטה", הודיע בטון שהייתה בו כוונה סמויה.
"למיטה? למה..?", שאלתי כשהמוח שלי נזל והפסיק לתפקד מהסקסיות המתפרצת הזו שלו.
שפתיו המשורטטות התעקלו לחיוך של חיית פרא אכזרית ומסוכנת. " כי אני אוהב להסתכל עלייך לומדת כשאת רגועה ומסופקת".
—------
נגמר🥹🥹
אמאלה איך מסכמים את הזוג הזה??? הם נכנסו לי ללב מידי!
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לכל אחת ואחד(יש לנו כאן בנים? אם כן, הראו נוכחות בבקשה😅), שהייתן.ם איתי בספר הזה. חשוב לי שתדעו שהלב שלי התפוצץ מאושר מכל תגובה, הצבעה וקריאה שקיבלתי מכן.ם. 💕💕💕
זה קטע להודות בזה, אבל לפעמים תגובה מפרגנת היה כל מה שהייתי צריכה כדי לצאת ממחסום רגעי.
אז פשוט תודה לכן על שפיניתן מהזמן שלכן כדי להותיר אחריכן מילה טובה שליוותה אותי ימים ארוכים.💗💗💗
אשמח ממש שתשתפו אותי בתגובות אילו חלקים הייתן רוצות שאשפר בכתיבה שלי כדי שאמצה את עצמי בספרים הבאים שיבואו ממני אליכן.ם.
ביום חמישי הקרוב (עוד יומיים אעאעאעע, איך אני מתרגשתת) יעלה ספר חדש שיתמקד במת'יו (אח של איתן מ'ברשות עצמה'). 💕
הספר ייקרא דרכים עקלקלות וכבר עכשיו אעלה את התקציר שלו בשבילכן.ם.
אוהבת מעומק הלב, חן💗
