"בואנ'ה, תשמעי שאת אחת המקומבנות", מתחתי את שפתיי בהתרשמות ושילבתי את ידי בידה של תמרי לאחר שהמזכירה הרפואית של מחלקת IVF הפנתה אותנו ישירות לפרופסור דמרי.
הרגשתי שמצב רוחה השתנה מעט לאחר שהמזכירה עדכנה אותנו שד"ר לביא, הגניקולוג המטפל שלה, לא הגיע היום למשמרת, אז לחצתי את מרפקה בעידוד וניסיתי להציע לה תמיכה ללא מילים.
חלפנו על פני עשרות נשים שהמתינו בתור עד שהגענו לחדר מספר 11, בו פרופסור דמרי קיבל אליו מבקרות. החדר היה סגור כעת מאחר והייתה בפנים כבר מטופלת, אך המזכירה הרפואית הכניסה את תמרי לתור הקרוב מיד לאחר שהפרופסור יתפנה.
"אני לא מקומבנת, לולו, אני פשוט עובדת פה ונחשבת פרסונל", תמרי שעדיין לבשה את מדי האחיות הירוקים של המחלקה לטיפול נמרץ ליטפה את אמת ידי באצבעותיה העדינות.
נחרתי וגלגלתי את עיניי. "אוח, נו. בטח שאת מקומבנת. לא מספיק שלא ביטלו לך את התור בגלל שהרופא שלך לא נמצא, את אפילו לא צריכה להתייבש במסדרון כמו שאר נתינות העם".
מתחתי את שפתיי לחיוך מעודד וליטפתי את תלתליה הפרועים שברחו מהפקעת המרושלת.
הרגשתי שהלב שלי יוצא אליה לאחר שהשיבה לי בחיוך עצוב שאיכשהו היה נראה גם מלא בתקווה.
"את לחוצה, תמרי?", שאלתי בעדינות.
ידעתי שיכולתי לדבר איתה על הכל מאחר והייתה תמיד כ"כ אמפתית ורגישה, אך משום מה עכשיו כשזה נגע אליה, חששתי מעט לנהל את השיחה הזו כדי לא לדרוך לה בטעות על פצעים פתוחים וכואבים.
"אמממ קצת, כן", עיניה הטובות הבריקו מעט כאילו הייתה על סף דמעות. "כאילו, אני רגילה כבר לד"ר לביא, איתו עברתי תהליך שלם ואצלו עשיתי את כל הטיפולים שלי מהרגע הראשון. כל הבדיקות, הצילומים, ההורמונים שהזרקתי, שאיבת הביציות, החזרת העוברים שהצליחו להפרות במעבדה מהשילוב של הביצית שלי והזרע של גבי.. לעבור עכשיו לרופא אחר שלא מכיר את הרקע שלי מרגיש לי קצת קשוח, זה הכל..". שפתיה נמתחו לחיוך דק ורפה שהכאיב לי בחזה. "אבל את יודעת מה אני תמיד אומרת, לולו שלי, יהיה בסדר, חייבים להאמין".
חזי התכווץ בכאב. נזכרתי ברגעים הקשים שחוויתי בעברי ובמילים המדהימות והמחזקות שתמרי תמיד ידעה לומר לי כדי לרומם את רוחי.
הערצתי אותה על החוסן הנפשי שלה ועל ליבה הטוב המלא בחמלה, וידעתי שעל אף כל המשברים שחוותה בעברה, איכשהו היא הצליחה לרומם את עצמה בעשרת אצבעותיה ולצאת מהכל מחוזקת לעולם.
ברגע של דחף מחצתי אותה אליי לחיבוק צמוד כשידיי מלופפות סביב כתפיה בחוזקה.
"צודקת. ואת גם יודעת מה אומרים- משנה מקום, משנה מזל. את האישה הכי אמיצה שהכרתי, תמרי. יש בך תעצומות נפש. את כ"כ חזקה ועוצמתית שלפעמים אני מתפלאה שאת בת אנוש אמיתית".
ידה עלתה מעלה בביטול, "שטויות, לולו. איזה אמיצה ואיזה נעליים", מלמלה בצניעות והסמיקה קלות ממחמאותיי הנדירות.
שפתיה נפשקו כאילו רצתה לומר עוד משהו, אך צלצול הפלאפון שלה נשמע מתיק הצד שתלתה על כתפה.
עיניה הבליחו בריגוש כשראתה על המסך שמו של בעלה.
"היי מאמי", שמעתי אותה עונה לשיחה כשחיוך רחב מרוח על פניה היפות והסמוקות. "כן, הנה היא פה איתי, אנחנו תכף נכנסות לעיסוי מפנק", ידה עלתה אל פיה בחוסר נוחות כאילו שנאה לשקר לבעלה האהוב. עיניה הושפלו לרצפה ורגלה נעה בקפצוצים חסרי מנוחה על המרצפות הלבנות של המחלקה להפריה חוץ גופית.
"וואו, באמת? כיף לכם! אוף, אבל אני לא מרשה לכם להנות ככה כשאנחנו לא נמצאות, אז תמתינו עם הכיף, בבקשה. עוד כמה שעות גם אנחנו נצטרף לחגיגה".
פיה נפשק בתדהמה. עיניה הבליחו ולחייה התלהטו כאילו גבי אמר לה משהו לוהט במיוחד. "מאמי..", מלמלה במבוכה והרימה את ידה לסדר את שיערותיה הסוררות אל אחורי אוזנה.
כן, עכשיו אני סמוכה ובטוחה ששני השובבים האלו החליפו ביניהם מילים של תשוקה..
"אמממ בטח שאמסור לה", עיניה הצטמצמו עליי בשובבות, ולרגע כ"כ שמחתי שהוא התקשר אליה ברגע הזה כשהייתה ככה לחוצה, ולא יכולתי שלא לחשוב שאפילו כשהיה רחוק ממנה פיזית- גבי היה בשבילה נקודת מפלט מוגנת וחמימה. מן קרן אור שיש בכוחה לגרש את האפלה.
"אדיר מבקש שתציצי בפלאפון שלך עכשיו לפני שהוא יוציא אחרייך משלחת חיפוש", חיוכה העמיק כשפערתי את עיניי בהלם וציפייה.
ידי נשלחה אל אחורי מכנסי הג'ינס הכהים שלבשתי והוציאה מהכיס את הפלאפון ששמתי על מצב רטט עוד טרם נכנסתי למחלקה.
נשכתי את פנים הלחי שלי כשקראתי את שתי ההודעות שקיבלתי ממנו בשעה האחרונה.
"עדיין עומד לי כמו טיל בגללך". זו הייתה ההודעה הראשונה והמאוד בוטה יש לציין.
ההודעה השנייה הייתה קצת יותר… משעשעת, אפשר לומר.
"רק משתף אותך שהפוקיק הקטנה תפסה אותי לפני רגע שואף את הכרית שלך לתוך הריאות, ודפקה לי הרצאה מקסימה עם הסברים מוכחים לכך שמשיכה חזקה מתבססת על ריחות ושאני לא צריך להתבייש שנתפסתי על חם".
