פרק נוסף לפני שבת💗
למזלי הגדול לרוב משמרת סטנדרטית של פרדמיק צבאי שעושה שבוע- שבוע בכלא הן 12 שעות של עבודה רציפה במרפאה, ו12 שעות מנוחה במגורי הסגל הצמודים.
לקחתי את הפלאפון שהפקדתי בתחילת המשמרת אצל הסוהר שמאייש את הכניסה וחייגתי בשיחת וידאו לאוריקי אחותי, כי ידעתי שבשעה הזו כבר הייתה אמורה להגיע הביתה.
"ליבושקונת!" פניה המתוקות של אחותי האירו את העולם באותו רגע בו ענתה לי. לחייה השמנמנות והסמוקות כמו תמיד היה הדבר הכי מתוק ואהוב עליי בעולם.
"מה איתך פוקי? איך היה היום בבית ספר?" שאלתי אותה כשבלסה לי מול העיניים את המקרוני האדום של דודה תמרי.
"היה בסדר, אבל המבחן באנגלית לא הלך כל כך טוב נראה לי" השיבה בפה מפוצץ אוכל.
"לא נורא פוקי, פעם הבאה תלמדי קצת יותר ותצליחי, אני סומכת עלייך" ניסיתי לעודד אותה, למרות שבתוכי ידעתי שמבחינתה לא להצליח זה אומר להוציא 90.
היא הייתה חכמה כמו לירי והתרגלה לקבל רק מאיות.
אבל אני? אני הייתי הכבשה השחורה בעדר.
הייתי צריכה להזיע וללמוד כל הפאקינג לילה לבגרויות כדי להצליח לגרד את ה80 הרבה פעמים.
"יש לך תוכניות להיום ליבושקונת?" שאלה לאחר ששתתה מהכוס עם הנוזל האדום שתיארתי לעצמי שהיה בתוכו ויטמינצ'יק פטל.
"לא פוקי, סיימתי משמרת מתישה של 12 שעות, אז עכשיו יש לי 12 שעות של מנוחה עד למשמרת הבאה. מה איתך? יש לך תוכניות?" שאלתי ונופפתי למסך כשגם תמרי הצטרפה.
"אולי אלך למדורה עם החברים לכיתה, נראה" השיבה והסמיקה כשתמרי הדביקה נשיקה ללחייה.
"אנחנו מתגעגעות אלייך לולו. הבית לא אותו דבר בלעדייך" תמרי הביטה למסך בעצב.
תמרי הייתה האדם היחיד שהמשיכה לקרוא לי בכינוי הזה שבחרו אמא ואבא. משום מה תמיד זה הרגיש לי שהיא עושה את זה כדי שלא אשכח אותם.
למרות שגם אם הייתי רוצה, לא באמת יכולתי לשכוח.
נקודות האור היחידות שלי מאותו יום היו ונשארו היא ואוריקי, שלמזלי הייתה בסך הכל בת שלוש ולא יכלה באמת לזכור את הזוועות.
"גם אני אליכן יפות שלי! כל כך מתגעגעת שזה כבר כואב" דמעות של געגוע החלו להיווצר בעיניי,
"בעצם מתגעגעת אליכם, אני לא שוכחת את הגבר של המשפחה. אגב איפה גבי באמת?" שאלתי כשלא ראיתי במסך את בעלה של תמרי.
כשהרווחה התערבה לאחר שאני ואוריקי נותרנו יתומות רצו להכניס אותנו למשפחות אומנה ופנימיות למרות שתמרי נלחמה איתם בשביל שנוכל להישאר אצלה.
התירוץ שלהם היה שהיא סך הכל חיילת צעירה בת 21 ללא עבודה מסודרת וללא יכולת להחזיק משפחה.
אבל תמרי כמו תמרי עשתה הכל כדי לקבל עלינו את המשמורת. היא החליטה להתחתן עם גבי, שבזמנו היה בן הזוג שלה. בעקבות החתונה ויתרו לה בצה"ל על ארבעת החודשים שעוד נותרו לה לשרת ושיחררו אותה.
היא בנתה את עצמה ואותנו מאפס למרות שהתמודדה גם בעצמה עם האובדן הנורא של אחותה הגדולה. גבי והיא השקיעו בנו את כל כולם ולא נתנו לנו להרגיש אפילו לרגע אחד מעמסה.
