יד קטנה ורכה ליטפה את פניי בעדינות קסומה לאחר שחלמתי עוד חלום נורא.
"ליבושקונים?" קולה המתוק של אחותי אהובתי העיר אותי משנתי הטרופה. הצצתי על החלון שהיה פתוח לכדי סדק צר וראיתי שעדיין חשוך כאילו היה אמצע הלילה. שלחתי את ידי לשידה עליה היה מכשיר הפלאפון שלי והבאתי אותו אליי כדי לגלות שהשעה 03:38.
רק כמה שעות בודדות עד שאצטרך לחזור לעוד שבוע של שירות.
"מה יפה שלי? למה את ערה?" קולי היה צרוד מבכי ומכאב גרון חד שלא עזב אותי מאז אותו יום שעמדתי בגשם והתחננתי בפני אדיר שלא יילך מביתי. עיניי היו נפוחות כמו ביצים קשות מכל הדמעות שזלגו ממני.
אם להיות כנה, הלילה הזה בכיתי יותר כי לא ידעתי איך אשרוד עכשיו כשכבר לא אהיה עטופה ומוגנת בתוך ביתי החם ואאלץ לשוב לעוד שבוע של שירות בבית הסוהר המחורבן.
ארבעת הימים האחרונים הרגישו כמו לופ אינסופי שלא נגמר-
במהלך שעות היום החזקתי את הבכי שלי בתוכי בכל הכוח, לא רציתי להדאיג את תמרי וגבי שכרכרו סביבי בדאגה ובלי הפסקה, ורק כשהלילה הגיע ונכנסתי למיטה הנחתי לעצמי להשתחרר ולהתפרק לתוך הכרית הרכה.
שנאתי להרגיש איך הדופק השתולל בחזי בכל הפעמים ששמעתי צליל של הודעה נכנסת מהפלאפון וזינקתי מציפייה שאולי זה אדיר.
הרגשתי ממש כמו קלישאה מגוחכת מסרט בכל פעם שנכנסתי לוואטספ כדי לבדוק מתי הוא התחבר לאחרונה.
לא יכולתי לסבול את הסרטים שאכלתי כשראיתי אותו מחובר למשך דקות ארוכות ופחדתי פחד מוות שאולי הוא כבר מדבר עם אחרות.
הרגשתי את המזרן שוקע מעט כשאורי נכנסה להתכרבל איתי בין השמיכות.
"קמתי לפיפי אבל אז חשבתי ששמעתי אותך בוכה מתוך חלום", קולה הישנוני המיס אותי. ידה נכרכה סביבי לתמיכה ועיניה היפות הביטו בי בדאגה.
"לא בכיתי יפה שלי, סתם קינחתי את האף, גם אני בדיוק כמוך עדיין מקוררת קצת". זייפתי חיוך דק בשבילה.
ראיתי את שפתיה מתכווצות בכאב ואת עיניה מושפלות ממני למיטה.
"הכל קרה בגללי, נכון?" קולה היה שקט ומלא בצער ששרף לי את הנשמה. "כשסיפרתי לו..אני לא ידעתי שהוא לא יודע, הייתי בטוחה שדיברת איתו על הכל, שהכנסת אותו לתוך העולם שלך, רק אחרי שראיתי את הפנים שלו הבנתי שאמרתי דברים שלא הייתי צריכה לומר".
הלב שלי כאב על כך שהאשימה את עצמה בלי הצדקה.
הזדקפתי לישיבה והרמתי את פניה העגלגלות אליי, ראיתי את הדמעות הגדולות שנקוו בעיניה וגרמו להן לנצוץ.
"את לא אשמה בכלום יפה שלי" ערסלתי את פניה המתוקות וליטפתי את צמתה הארוכה, "לא עשית שום דבר רע, זו אני שפגעתי בו בנקודה הכי רגישה".
עיניה הגדולות הביטו בי בצער טהור.
"אבל מה עשית?" לחשה כאילו רצתה לשמור את סודותינו קרוב לליבה.
חייכתי חיוך עצוב בשבילה, "עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות, אמרתי לו מילים שלא אומרים לעולם".
הלב שלי דימם בתוך החזה כשנזכרתי בעיניו ההמומות ומלאות הכאב לאחר שהטחתי בו שהוא פישל בהזדמנות הראשונה שהייתה לו להרוג בשבילי את המחבל.
"ניסית לבקש ממנו סליחה?" קולה השקט קטע את הזיכרון הפוגע.
ליטפתי את פניה היפות כאילו השתוקקתי לסלק מהן את הכאב. "אין לזה כבר טעם", דמעה שניסיתי להחזיק הצליחה לברוח מזווית עיני.
"איך את יודעת שאין לזה טעם אם לא ניסית?" שמעתי את העצב בקולה ונשרפתי מבפנים.
"כי מאוחר מידי לזה עכשיו, פוק. פגעתי בו חזק מידי, הוא כבר לא רוצה לשמוע עליי". הסטתי את פניי ממנה כדי שלא תראה את הדמעות שהמשיכו להצטבר בעיניי, לא רציתי שיכאב לה יותר בגללי.
הרגשתי תזוזה במיטה ולאחר שניה ידיה ננעלו על פניי וסובבו אליה את ראשי. גבותיה היו מכווצות בכעס ועיניה ממוקדות בעיניי. "אם הוא לא רוצה לשמוע עלייך אז למה הוא מתקשר לתמרי וגבי כל הזמן?"
ליבי החל להלום בחוזקה בתוך חזי. הרגשתי איך תקווה מסוג שלא הכרתי צבעה פתאום את עולמי.
אז זו הסיבה שתמרי הייתה נעלמת כשהטלפון שלה היה מצלצל לידי. ואני בטיפשותי חשבתי שאלו סתם היו שיחות בענייני עבודה, אבל ממתי בעצם היא הייתה מתרחקת כשהייתה לה שיחה?
כשאני חושבת על זה, אני באמת זוכרת שאתמול בערב ראיתי אותה מציצה עליי אחרי שכבר נכנסתי למיטה ואז מלמלה משהו בשקט לפלאפון שאחזה בידה. אני גם זוכרת עד כמה קיוויתי וחשדתי שזה אולי אדיר שמדבר איתה, אך כעבור רגע נזפתי בעצמי על כך שזה לא יכול להיות אמיתי ושזו רק משאלת ליבי.
פחד אכזרי לפת את חזי-
יכול להיות שהסיבה שהתקשר אליה הייתה בגלל שהוא סיפר לה על הנקמה?
לא. אין מצב מטומטמת, את יודעת מצוין שלמרות שפגעת בו הוא לא יבגוד בך ככה אחרי שהבטיח לך שישמור איתו את סודך הכמוס ביותר.
"הוא מדבר עם תמרי וגבי עליי?" הייתי חייבת לוודא ששמעתי נכון את מילותיה ולא הזיתי את הדברים.
"כן, תפסתי אותם בכמה הזדמנויות שונות. גם כל שלושת הימים האחרונים הוא התקשר אליי בערב ושאל אם עדיין יש לי חום ואם אני כבר מרגישה יותר טוב", פניה קרנו מאושר כשדיברה על כמה שדאג לה ממש כמו אחות קטנה.
"הוא ממשיך לדבר עם כולנו למרות שהוא לא חייב! אני ממש שומעת עליו עד כמה הוא עצוב. אם את יודעת שפגעת בו- למה את לא הולכת לבקש סליחה?" קולה המתוק היה עכשיו מלא בכעס כלפיי.
ניסיתי ללטף את פניה ולרכך אותה מעט, אך הבעתה נותרה נוקשה.
העברתי אצבע על גבותיה הכעוסות, "אני לא יכולה פשוט ללכת ולבקש ממנו סליחה פוק. הקרע שיצרתי בינינו הוא עמוק מידי. את חייבת להבין שיש דברים שמונעים ממני ליצור איתו קשר עכשיו. זה מסובך מידי מכדי להסביר".
ניסיתי לדבר אליה ברוך, לא יכולתי להגיד לה באמת את הסיבה שבגללה נוצרה בינינו תהום שלא ניתנת לגישור.
איך אוכל לספר לילדה שעוד לא הגיעה לגיל 12 את האמת על כך שהנקמה שתכננתי בשלוש השנים האחרונות הייתה זו שהרסה לי את הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי מאז אותו הפיגוע הנורא שצילק את נפשי לנצח?
עיניה נותרו ממוקדות בי בכעס כשירדה ממיטתי בהפגנתיות והתקדמה לעבר דלת חדרי הפתוחה. לראשונה בכל שנות חייה ראיתי אותה מביטה בי בכעס אמיתי ובאכזבה גמורה.
"תפסיקי לספר לעצמך תירוצים, ליבי! כמה מסובך זה כבר יכול להיות כששני אנשים אוהבים אחד את השניה?"
