אנחת הרווחה שיצאה ממני לאחר מסדר הבוקר הקבוע והמטופש שלפני שבוע היציאה, היה הדבר הכי מוגזם ומגוחך שאפשר להעלות על הדעת.
במשך כל המסדר רגלי קיפצצה בחוסר מנוחה ועיניי התגלגלו מעלה בזלזול כשהקצין התורן חזר על הנהלים שכולנו כבר זכרנו בעל פה.
כאילו אחי, אני לא מתחמקת ממ"צ ובטח שלא מסתכנת או שותה ונוהגת.
עם כל הכבוד אליך ולנהלי החרטא שלך- ב"ה יש לי משפחה דואגת ואוהבת.
"יואו, אין נאג'ס כזה, אה?", תום שילבה את זרועה בזרועי כשהתקדמנו סוף סוף לקחת את הצ'ימידנים שלנו מחדר המגורים שחלקנו.
"מה את רוצה שאגיד לך, הוא בסך הכל עושה את העבודה שלו", משכתי בכתפיי בשעמום אבל הרגשתי צבועה מפני שרק לפני רגע אני הייתי זו שבעצמה קיללה לו את הצורה.
טוב נו, אבל זה רק בינינו, כן? לא זכור לי שנהוג לשפוט אדם על עניינים שבלב.
התקדמנו ממש במהירות במורד השביל, כל אחת מסיבותיה שלה להגיע כבר הביתה אחרי השבוע המתיש. בעוד היא קשקשה על הבילויים שהיא תכננה עם חברים, אני הרגשתי מבורכת שסופסוף אחרי כל השנים הארוכות, אוכל להביט בעיניה של אחותי הקטנה ללא שום תחושת בושה, אלא בהרגשה עילאית של ניצחון וגאווה.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא יודעת אם אי פעם אצליח להסביר במילים את מה שקרה אצלי מאז אותו לילה בחניית הכורכר, אבל אם אני ממש אשתדל לתאר את מה שזה לא יהיה שקרה איתי- אני חושבת שהאש המכלה וכור ההיתוך שבערו בי במשך שלוש השנים האחרונות פשוט דעכו לאיטם.
בעצם לא, אולי זו לא המילה הנכונה לתאר את המצב.
'דעיכה' מקושרת אצלי במוח למשהו שלילי, ומה שהתחולל אצלי היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי מאז שפגשתי את אהובי.
אולי אני לא צריכה לנסות בכוח למצוא את ההגדרה הנכונה, ופשוט לקבל את העובדה הנעימה שמשהו בתוכי נרגע.
"ליבי?", תום קטעה את מחשבותיי כשנעמדה מולי פתאום והרימה את גבותיה, ורק עכשיו התחוור לי שעמדתי כמו טיפשה גמורה אל מול דלת חדרינו הפתוחה לרווחה.
"מה יש לך את חולמת?", עיניה הצטמצמו עליי בבחינה כששילבה את ידיה על בית החזה שלה.
"כלום, כנראה שסתם שקעתי במחשבות", משכתי בכתפיי ונכנסתי פנימה כדי לקחת את הצ'ימידן הכבד מכביסה שהיה כמעט בגודל שלי.
"את צריכה שאני אקפיץ אותך לאנשהו?", שאלתי אותה כשלקחתי תנופה והרמתי את התיק אל כתפיי.
עוד לפני שהצלחתי לשמור על יציבות מהכובד של תיק היא זינקה עליי לחיבוק חם וקופצני. "יואו, כן פליז!!", ידיה ננעלו על כתפיי והיא נענעה אותי בטלטול שהביא לי את הסעיף. "תוכלי להקפיץ אותי לתחנת רכבת? עד שיגיע לי האוטובוס ייהרס לי כל המחליק".
אוי, נו. היא רצינית?
החנקתי צחקוק והורדתי את ידיה מכתפיי. נעצתי בה מבט מצמית וכיווצתי את עיניי.
"אם את לא רוצה שאהרוס לך את המחליק בעצמי- כדאי לך להפסיק לנער אותי כאילו אני איזה פירורים של בורקס שנתקעו לך על החולצה".
עיניה נפערו בחצי צחוק- חצי הלם והיא פשוט נותרה נטועה במקומה.
גלגלתי את עיניי בייאוש, משכתי אותה מהמרפק וסגרתי אחרינו את דלת המגורים.
בזמן שהתקדמנו אל חניית הכורכר, הוצאתי את הפלאפון שלי מכיס המכנסיים והקלדתי במהירות לגבר של חיי.
"היי אהוב ליבי, אני מקפיצה את תום לתחנת רכבת וממשיכה הביתה לירושלים. לא נכנסתי להעיר אותך כי כשהתעוררתי לצידך היית נראה גמור מעייפות ורציתי שתמשיך לישון בשלווה. תדבר איתי כשתקום, אחכה לשיחה ממך", הוספתי לב אדום ולחצתי על שלח.
חייכתי לעצמי כמו מטומטמת גמורה כשנזכרתי בכמה שהוא היה נראה חייתי וקטלני אפילו מתוך שינה.
רגליי רצו לשאת אותי חזרה אליו, גופי ביקש לחוש שוב את חום גופו המענג, אך במקום לעשות את מה שנזקקתי לו באמת, החזרתי את הפלאפון אל הכיס והוצאתי את שלט הרכב מהחזית של התיק.
תום כבר עמדה מוכנה מול תא המטען וזרקה את הצ'ימידן שלה פנימה מבלי להשתאות, בעוד אני הכנסתי את שלי אל המושבים האחוריים ששימשו לי ולאדיר כמקום אינטימי של אינספור מעשי אהבה אינטנסיביים ופראיים.
עוד לפני שנכנסתי להתיישב על מושב הנהג, נאלצתי לסדר את הכסא ולהזיז אותו לאחור כדי שיהיה מקום לרגליי הקצרות לנהוג בנוחות, לאחר שאדיר הזיז אותו אתמול לפני שדפק אותי במאוזן בכל פינה של המושבים האחוריים הצפופים.
אוי, אלוהים. עד עכשיו אני זוכרת איך רעדו לי הרגליים מאורגזמות כשצעדנו יחד לחדר המגורים אותו חלק עם חבריו הטובים.
