ליבי-
"אז ליבי, אחרי שערכנו בינינו היכרות יבשה ואנחנו יודעות כעת את הפרטים הבסיסיים, את רוצה לשתף אותי איך ולמה הגעת להחלטה שאת רוצה להתחיל טיפול רגשי?", לבנת, הפסיכולוגית החדשה שתמרי מצאה עבורי,שאלה אותי בקול שקט ששמור לאנשים שעובדים בתחום בריאות הנפש.
עיניה הכהות היו ממוקדות בי בזמן שישבה על כורסת היחיד הנוחה שבקליניקה שלה. על רגליה נחו מחברת ועט כחול, בעוד שזרועותיה התמקמו על מסעדי הכורסא.
משהו במראה שלה היה נעים, אם כי מרוחק. ולמרות שזה היה מוקדם מכדי לקבוע, הרגשתי שיכולה להיווצר בינינו הכימיה הנכונה של מטפל ומטופל.
כחכחתי בגרוני כדי לבלוע את גוש המחנק שהקשה עליי לנשום והחלטתי פשוט לשפוך בפניה את מה שהסתרתי מכל אדם זר שפגשתי במהלך תשע השנים האחרונות.
"האמת שהייתי בטיפול עד לפני כמעט ארבע שנים, אבל הפסקתי אותו כי באותה תקופה הרגשתי שאני לא באמת רוצה להתמודד עם עצמי". השבתי את האמת והסתכלתי עליה כשהחלה לשרבט במחברת שלה.
היום אני במקום אחר. בוגרת יותר, מסוגלת ליותר.
היום אני רוצה את העזרה. בשביל אדיר, בשביל המשפחה.
"מה שהוביל אותי להחליט להיפגש איתך זו ההבנה שיש לי בעיה של התפרצויות זעם שהתגברה אצלי יותר בתקופה האחרונה והם דורשים טיפול והדרכה, וההבנה הזו, שמעבר לזה שאני פוגעת בעצמי עם ההתנהגות שלי- אני גם פוגעת באנשים שיקרים לי ורוצים בטובתי".
תחושת חוסר הנוחות שבלהיחשף ככה בפני אדם זר ולשתף אותו במשהו שמעולם לא העליתי במילים, הוביל אותי לשחק עם מכנסי הג'ינס הבהירים שלבשתי לגופי.
עיניה הכהות עלו מהמחברת והתמקדו בי כשהבעה אמפטית על פניה. "מה לדעתך התחיל את התפרצויות הזעם שאת חווה, ליבי?"
שאלת המיליון גברת מטפלת.
נשמתי עמוק ובלעתי את הרוק שהצטבר לכדי גוש חונק בעומק גרוני. הזכרתי לעצמי שמה שאומר לה כעת יישאר בינינו ובין ארבע הקירות האלה.
"כשהייתי בת עשר איבדתי את הוריי ואת אחותי התאומה בפיגוע רצחני. ומילדה מאושרת שגדלה בבית שמח, הפכתי ליתומה ביום אחד בהיר".
לבנת שמטה את העט הכחול על המחברת והישירה אליי מבט.
"אני באמת מצטערת על האובדן הנורא שחווית בגיל כה צעיר, ליבי".
משהו בהבעה שלה ובטון דבריה הרגיש לי כנה ומלא באמפתיה, ותוך רגע הרגשתי את שריריי נרפים ממתח.
עצמתי את עיניי לרגע כדי להרגיע את הלמות ליבי וחייכתי אליה חיוך קטן וצמוד שפתיים של הכרת תודה.
"התפרצויות הזעם התחילו אצלך מיד אחרי מותם?", שאלה ובחנה את משחק אצבעותיי על מכנסי הג'ינס שלי.
"לא, לא ממש..", העברתי את לשוני על שפתיי היבשות, "זה התחיל כמה שנים אחרי זה, כשהייתי בת 16 למען האמת".
כששמעתי במהדורת חדשות הערב שבעוד ארבע שנים הסיוט של חיי ישתחרר מהכלא, וכשהבנתי שבמדינה בה אנחנו חיים אין חוק, משילות או צדק.
עיניה הכהות הצטמצמו מעט כשסרקה את פניי לרגע בדממה. "זה שש שנים אחרי הפיגוע, ליבי. היו שינויים משמעותיים בחייך שלך באותה תקופה שעוררו בך את התפרצויות הזעם שאת חווה?"
השפלתי את מבטי מעיניה והתמקדתי בכתפה. אמנם ידעתי שכל מה שנאמר בחדר הזה הוא תחת חיסיון, אבל לא יכולתי לשתף אותה במה שהחלטתי מאז אותו יום.
זו הייתה עבירה פלילית מסוג רצח. וידעתי שלא משנה עד כמה מה שעשיתי היה מוצדק, מחובתה לדווח על דבר כזה למשטרה.
היה לי ברור שלשקר בטיפול פסיכולוגי זה לא הדבר הנכון לעשות, אבל בנסיבות שלי לא הייתה לי ברירה אחרת.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לסדר את כל המחשבות המבולגנות שהתרוצצו במוחי.
באתי לכאן לקבל כלים להתמודדות ולמציאת דרכי הרגעה ברגעים של התפרצויות וחרדה, הזכרתי לעצמי שוב ושוב בראשי.
"לא. לא היו שינויים משמעותיים בחיים שלי באותה תקופה. והאמת שאני לא ממש יודעת להצביע על סיבה ספציפית שעוררה אצלי את כל הכאוס והבלאגן, אולי פשוט זה היה חלק מתהליך ההתבגרות שלי לחוות בכל לילה ולילה את האובדן". השבתי בידיעה גמורה שהחלק הראשון של התשובה הוא שקר גס, ואילו החלק השני היה אמת מוחלטת.
"האמת שהיום אני דווקא יודעת להגיד שהמזל האיר לי פנים ששלח אליי את דודה שלי ובעלה שאימצו אותי ואת אחותי הקטנה, שהיינו שתי השורדות היחידות מהפיגוע. הם הקימו איתנו משפחה ודאגו לנו לכל צורך רגשי ופיזי כאחד. אבל כשהייתי בת 16, הרגשתי שמשהו בי נהרס כאילו לא אצליח להפסיק לחוות את התופת בכל לילה כשאני עוצמת את העיניים ושוכבת במיטה".
אבל זה לא חוכמה לומר את זה עכשיו, אחרי שהסתכלתי לאיסמעיל אבו חמיד בלבן של העיניים בזמן שגמרתי את חייו.
"את חושבת שתוך מספר פגישות אני אצליח להגיע למצב שאני שולטת בעצמי ובגחמות שלי?", שאלתי את השאלה שחשבתי עליה במשך כל הלילה האחרון, כשהתהפכתי במיטה בלי הפסקה..
"אני כל כך רוצה להגיע לנקודה בה אני ארגיש שלמה ולא אלקה את עצמי על מה שהיה".
לבנת שירבטה משהו נוסף במחברת שלרגליה ואז השיבה אליי את מבטה. חיוך נעים ומרוחק היה על פניה.
"תראי, ליבי, אני לא רוצה לשקר לך. טיפול קצר לא יפתור את הבעיות שלך ברגע. התהליך של הטיפול עשוי להיות ארוך, מעייף, מאתגר ומתסכל. אבל מה שאני כן יכולה לומר לך באופן וודאי, זה שאת יכולה להיות גאה בעצמך שהחלטת לקחת צעד פעיל כדי לשפר במו ידייך את איכות החיים".
