כשארז ובועז יצאו לרחבה בה התאספו אנשי הסגל של בית הסוהר לעוד ערב מהנה אני בחרתי להישאר במגורים.
לא היה לי ראש להכיר אנשים חדשים כשמחשבתי נדדה לבחורה בעלת העיניים העצובות והשיער האדמוני והשופע.
הצער שביעבע ממנה בגלים לפני מספר שעות כשהאזינה למילות הכאב של אחותה עדיין המשיך לחלחל אליי והצליח לחדור אט אט את עורי.
מראה העיניים הירוקות-חומות הגדולות שלה שהפכו לאדומות ונפוחות אחרי מאגר הדמעות האינסופי שהזילה יחד עם אפה הקטן והמעוטר נמשים יפהפיים הקנו לה מראה של נסיכת דיסני עצובה.
שפתיה שהיו עבות במקור התנפחו אפילו יותר אחרי שנשכה אותן בחוזקה כדי לגדוע את יבבות הכאב שיצאו ממנה.
הצער שלה היה עמוק יותר מכאב רגיל של אבל ואובדן, הוא הרגיש לי מלא בזעם ושנאה.
לא היה לי קשה לנחש שלא בכתה ככה תקופה ארוכה, כמו שהיה לי ברור שלא הניחה לעצמה להישבר ככה כשהיה מישהו לצידה.
הדרך בה עיניה היפות ניסו להימנע ממני אחרי שנבהלה מכך שאיפשרה לעצמה להתפרק לנגד עיניי הרגיש לי כמו אגרוף חזק ומשתק לבטן.
למען האמת תמיד היה בי איזשהו רצון לתמוך באנשים שחווים משבר, אני חושב שזה המעט שאני יכול לעשות מעצם תפקידי בעולם הזה, במיוחד אחרי שאני בעברי הרחוק קיבלתי סכין בגב ממי שהתיימרה להיות ארוסתי, אבל איכשהו ליבי לא עוררה בי רק רצון לתמוך בה,
היא פשוט לא הצליחה לצאת לי מהראש.
רציתי להיות היחיד בשבילה שמנגב לה את הדמעות.
עכשיו זה לא שאני מטומטם, ברור לי שאני נמשך אליה פיזית בעוצמות שלא הרגשתי מעולם, אבל זה בדיוק העניין, שאני לא יכול להצביע על הרגע בו ההתעניינות שלי בה הפכה מפיזית בלבד לדאגה רגשית ואכפתית בנוסף.
אחרי שנשברה בזרועותיי וחשפה בפניי את הצד השביר והפגיע שהפך לי את הבטן הרגשתי צורך ממשי להיטמע בה, להתערבב איתה ובתוכה עד שאשמע ואבין את כל מכאוביה ומצוקותיה.
זה לא שאני מתבייש להודות שאכפת לי ממנה, אבל אני פשוט לא מצליח להבין למה.
הרי אני עם רגשות ואהבה גמרתי כבר מזמן, הם לא מביאים איתם שוב דבר טוב מלבד הפרפרים והריגושים של ההתחלה, הבעיה שאחרי שאלו חולפים נשארים רק עם כאב לב ואכזבות.
מהמעט שהצלחתי לראות את פניה של אחותה דרך מסך הפלאפון שהחזיקה במרחק כמה צעדים ממני, יכולתי לשער שגילה לא עלה על 12-13.
פניה הבהירות היו עדיין עגלגלות כשל ילדה שעוד לא החלה להתפתח ולהפוך לנערה.
צער נוראי התמקם בחזי כשעשיתי את החישוב והבנתי שגילה לא עלה על שלוש כשאיבדה את שני הוריה באותה תאונה טרגית ומחרידה.
האופן בו ליבי הקשיבה לה ותמכה בה על אף כאבה האישי עזר לי להבין עד כמה הייתה מוכנה לעשות הכל בשביל אחותה הקטנה, הנצר היחיד שנשאר לה ממשפחתה.
הרצון לדעת עוד עליה הפריע לי לחשוב בבהירות.
"אין לי משאלות, אדיר. החלומות שלי כבר נגמרו מזמן."
עד לאותו רגע בו אמרה את המשפט הנוקא הזה אפילו לא ידעתי שאני מסוגל להזדעזע ככה ממילים.
עיניה היפות היו ריקות מכל רגש כשאמרה את המשפט הנוראי וחסר התקווה. כאילו הכל בה חלול ומת וכאילו הרצון שלה לדבוק בחיים כבר אבד מזמן.
