יש רגעים בחיים שלי שאני מרגישה כאילו שאני בשדה קרב אכזרי ועקוב מדם. אני מסתכלת סביבי ורואה גופות ללא פנים, מזהה שלדים שיצאו מהארון ומפלצות שהסתתרו מתחת למיטה ומבינה ששוב נכנסתי לרחוב ללא מוצא.
הרגשתי מרוקנת, סחוטה, חסרת כוחות או רצון כלשהו להתמודד עם מה שעוד עלול לבוא אחרי כל מה שקרה אתמול.
אבל בעיקר חששתי מההשלכות.
ראשי התפוצץ ממחשבות על מה יהיה, ואיך ההתחרפנות המזעזעת שלי שהיה עד לה תשפיע עליו עכשיו?
אני חושבת שרק ליל אמש הבנתי באמת את המשמעות של אדיר בחיים שלי ועד כמה הוא חשוב לי. עד כמה בשקט בשקט ובלי טיפה של מאמץ הוא כבר הפך להיות בשבילי נקודת האור בתוך כל האפלה. הלב הטוב שלו הרגיש כמו המקום המושלם והיחיד בשבילי לחיות בו.
הדרך בה אסף אותי אליו כשחוויתי אובדן שפיות מפחיד ומטורף במקום לברוח כמו כל אדם שפוי- הבהירה לי עד כמה הוא נואש להיות מקום המפלט שלי. כמו עיר מקלט בטוחה ומטהרת שכל מטרתה היא לשמור ולגונן עליי מכל מה שעלול לסכן אותי בחוץ.
לא סתם נסחפתי עם הרגש אחרי שנים של ניתוק.
ברגליים רועדות וכבדות עמדתי מעל תהום. הייתי באמצע גשר צר ורעוע שמט ליפול בכל רגע ושמחבר בין שני צוקים רחוקים. החבל שאחזתי בכל כוחי כבר היה קרוב להיקרע.
פחדתי פחד מוות לעשות צעד נוסף לעבר קרש העץ השבור שמלפניי, אבל באותה נשימה ידעתי שכדי שאוכל להמשיך להתקדם יהיה עליי קודם לאזור את האומץ ולהתחיל בתנועה.
הכרתי את התעתועים של הפחד המשתק הזה, ורציתי לנצח אותם.
ידעתי שלפעמים דווקא אותו הצעד המפחיד שיכול לפרק לנו הכל- הוא אותו הצעד שיש בכוחו לחבר את הכל מחדש, אז לקחתי נשימה עמוקה, ועשיתי את הצעד.
קרש העץ הרעוע נשבר תחת כובד משקלי והחבל ההרוס נקרע לגמרי כשנפלתי כל הדרך לתהום החשוכה בצרחות.
עצמתי את העיניים ועצרתי את הנשימה שניה לפני שמי קרח קפואים הקיפו את גופי מכל כיוון. השתוללתי עם רגליי וידיי במאבק לשחות ולהציל את עצמי, אך לא הצלחתי לזוז מהמקום.
אחרי שניות ארוכות בהן כל ניסיונותיי לעלות מעל פני המים עלו בתוהו הרגשתי איך אני מתחילה לאבד כוחות. בועות אוויר אחרונות נפלטו מפי כשגבי נחבט בקרקעית הנהר החשוך.
לאחר מאבק ממושך ומיותר הפסקתי להשתולל במים הקרים והרפיתי את גופי בהכנעה והשלמה עם רוע הגזירה.
בנשימותיי האחרונות פתחתי את עיניי בתוך חשכת המים כשמשום מקום התקרב אליי מטאור ענק ומסנוור שאחז את ידי חזק ומשך אותי מעלה במהירות מסחררת.
ניסיתי בכל כוחי למקד את מבטי באותה נקודת אור שנלחמה להציל את חיי, אך המחסור בחמצן נתן את אותותיו ואיבדתי את הכרתי לפני שהספקתי לעלות מעל פני המים.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל מצאתי את עצמי משתעלת ופולטת את המים שבלעתי ושחסמו את ריאותיי, פתחתי את עיניי והצלחתי לקלוט בטשטוש שמיים בהירים ונקיים מעננים, ורחש גלים המתנפצים על החוף נקלט בחושיי.
חשתי מבולבלת, לא היה זכר לגשר הרעוע או לנהר החשוך כשדמות מטושטשת רכנה מעליי וליטפה את פניי בדאגה.
יכולתי לראות שפתיים זזות, אך לא הצלחתי לשמוע דבר מלבד הגלים שהתנפצו על קו החוף בזה אחר זה.
אילצתי את עיניי להתמקד בדמות המטושטשת שהגיעה בשבילי ומשכה אותי החוצה, והרגשתי איך ליבי מחסיר פעימה כשנתקלתי באותן זוג עיניים אפורות ומשגעות שחדרו לי לחלומות.
בנקודה הזו הבנתי שאיכשהו גם הפעם, כשכבר הייתי רגע מלהיגמר- הוא בא בשבילי והוביל לי את הדרך.
"לב שלי" קולו העמוק של הגבר שהשיב לי את היכולת לנשום עורר בי את הרצון לעצום את עיניי בשלווה.
