אצבעות מחוספסות עברו לי על הגב ברוך משגע ובקצב קבוע בזמן שהפלייליסט האהוב והקבוע שלי התנגן מהלפטופ הפתוח על השידה.
הלמות ליבו הרגישו כמו המנגינה המרגיעה בעולם כששכבתי מעליו והנחתי את ראשי על חזו הגברי.
הרגשתי כל כך מפונקת שנגע בי בכזאת רכות והתענגתי על כל רגע של שינה בקרבתו. פתח איברי העדין עדיין פעם וצרב מעט מאצבעותיו הגבריות שחדרו לתוכי שוב ושוב ושוב וסיפקו לי עונג שלא חוויתי מעולם.
רק כששמתי לב שהחדר חשוך כמעט לגמרי ולא בקע שום אור מהחלון הגבוה הרמתי את ראשי מגופו.
"הוו, בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת" קולו העמוק נשמע רגיל כאילו לא ישן כלל לעומתי.
"לפי החושך ששורר בחוץ זה נראה יותר כמו לילה טוב" רטנתי בקול עייף והשענתי את סנטרי על לוח ליבו כשחייך אליי את חיוכו היפהפה, "כמה זמן ישנתי?" שאלתי בעייפות וליטפתי באצבעותיי את קו לסתו הגברי.
"קצת יותר מ3 שעות" אצבעו המורה ליטפה את לחיי בעדינות נעימה, "דפקת עליי שנ"צ שלא מבייש פעוטות בגן".
קברתי את פניי בשקע המזערי שבין שרירי החזה הפראי שלו והחנקתי צחקוק, "כי התעייפתי. גמרת אותי".
טכנית גם גמרת עליי…
"לא ישנת?" שאלתי בסקרנות כשהרמתי את ראשי חזרה אליו והרגשתי את בהונות רגליי מתעקלות מהדרך בה הביט בי, כאילו לא קיים הכח בעולם שירחיק אותו ממני.
"לא. הסתכלתי עלייך" ידו חדרה לשורשי שיערי כשהתרומם מעט והצמיד את שפתיו לשלי. נואשתי אליו כל כך שהתיישבתי ותפסתי את פניו בכח כדי להעמיק את הנשיקה. זו לא הייתה תשוקה עכשיו, אלא דחף. התעורר בי צורך עז לטבוע בו בלי לחשוב עוד על ההשלכות.
רציתי להיאבד בו ולהתערבב איתו כל כך חזק שלא נהיה יותר שני אנשים שונים. רציתי שנהפוך לאחד, ככה אוכל לדעת בוודאות שהוא לא יילך ממני לעולם.
ניסיתי בכל מאודי להדחיק כל מחשבה וחשש שרדפו אותי מאז הבקשה היחידה שלו אליי לפני שנרדמתי-
"רק תהיי כנה איתי".
פחדתי פחד מוות מאיך שיקבל את העובדה ששיקרתי לו. הרגשתי איך הכל אצלי מתכווץ בפחד אימתני והתקשיתי לנשום מהמחשבה שיגלה את האמת בנוגע אליי.
אני באמת לא זוכרת מתי חששתי ככה ממשהו כמו שחששתי מהאפשרות שיגלה את האמת בנוגע לדרך האכזרית בה בני משפחתי האהובים איבדו את חייהם.
אסור לו לדעת. הוא חכם מידי.
הוא לא יתקשה לחבר את הקצוות.
והוא לא יהסס למנוע ממני להרוס את חיי במו ידיי.
האשמה והמצפון אכלו אותי מבפנים. כעסתי על עצמי כל כך על שביקשתי ממנו בשיא חוצפתי להבטיח שלא יוותר עליי גם כשאפשל ואטעה, כשבעצם לא יכולתי לספק לו בעצמי את הדבר היחיד שביקש ממני- כנות.
הוא אפילו לא היה צריך לדבר הרבה או להבטיח הבטחות בשבילי. האמנתי לו ובו יותר משהאמנתי בעצמי. כל מבט וכל מגע שלו דיברו בשבילו מספיק והבהירו לי באופן חד משמעי שיקריב הכל עבורי, זה מה שפירק אותי לגורמים קטנים של אשמה והלקאה עצמית.
ידיו עטפו את לחיי והרחיקו אותי מעט ממנו כשעיניו ריצדו על פניי בבחינה כאילו הצליח לחוש בכל הבלאגן והטירוף שהתחוללו בתוכי.
"מה מטריד אותך יפה שלי? על מה את חושבת?" קולו היה שקט ונעים, "למה נעצבת פתאום? למי אני צריך להרביץ?" חייך אליי את חיוכו היפהפה כשניסה להצחיק אותי.
הבטן שלי הוצפה חמימות מהדרך בה למד להכיר אותי ולהרגיש את הדברים שעוברים עליי בלי בעיה.
"לא חשבתי על שום דבר ועל אף אחד, רק על עצמי…" הרמתי את גבותיי בהתגרות ואחזתי את מבטו בלי טיפת בושה, "מה תעשה עכשיו, תרביץ לי?"
כי אין לי בעיה לחטוף את היד שלך על הטוסיק עוד פעם.
ידו עלתה והסתבכה בשיערי בפראות שהתחלתי להתמכר אליה וקצה אפו התחכך בצווארי כשהיטה את ראשי לאחור ונהם בחייתיות, "אני יכול.." הימהם בשקט ונשך קלות את נקודת הדופק שבצווארי, "השאלה היא אם את רוצה…"
ידיי התהדקו על כתפיו החזקות כשהתשוקה הבוערת שלי אליו גאתה בי. נשכתי את שפתיי ונרעדתי מעט רק מהמחשבה על התחושה שכף ידו תותיר על עורי אחרי שתנחת עליי בעוצמה. רציתי לקבור את פניי בשקע צווארו אך ידו התהדקה על שיערי ולא איפשרה לי לזוז ממבטו הבוער אפילו במילימטר, "אמממ ליבי, את רוצה?" המשיך להקשות עליי כשזוויות פיו התעקלו מעט מחיוכו המשגע.
אוקיי, תזכורת חדשה וקריטית לפעם הבאה-
בחיים אל תתחילי מלחמה שלא תוכלי לנצח בה.
