הסתכלתי על הגבר המדהים שעמד מולי ולא האמנתי שהמציאות שנקלעתי אליה בגיל 10 הייתה בעצם אצבע אלוהים שכיוונה את הכל.
נשביתי בו, גמעתי כל סנטימטר של פניו וגופו בשקיקה. אחזתי את זרועותיו כל כך חזק שיכולתי לראות בעיניו שהוא הבין שאני לא מתכוונת להרפות ממנו לעולם.
בנקודה הזו בחדר ילדותו, אחרי שראיתי את מדליית עיטור האומץ ואת תעודת ההערכה שקיבל על כך שהסתער לבד לתוך התופת, ואחרי ששמעתי ממנו על אותה פעולה מסכנת חיים שעשה באותן שניות- הבנתי שהוא לא רק נקודת האור שמסלקת מחיי את האפלה.
עכשיו אני מבינה שהוא הרבה יותר מזה. ברגע זה קיבלתי את ההוכחה שאני לא סתם בחורה שהתאהבה לראשונה והפכה לחסרת היגיון בגלל כל הרגשות והמשיכה.
כי זה לא נכון.
אדיר הוא העוגן של חיי. הוא הכל.
האדם שהשיב אליי את האמונה שאבדה לי איפשהו בדרך.
המגן והמושיע שעוטף את נשמתי הפצועה בחום ואהבה.
אבל בעיקר- הוא ההתחלה שהגיעה אחרי הסוף הנורא.
כפות ידיו הגדולות אחזו את פניי כמו שכל כך אהבתי, עיניו החכמות והטובות סרקו את פניי במיליון רגשות.
"אל תבכי נשמה שלי" אגודליו החליקו על החלק העליון של לחיי בעדינות ונשימתו החמה ליטפה את עורי כמו קסם מבורך, "לא סיפרתי לך את זה כדי להעציב אותך".
"אני לא בוכה מעצב, אני מבטיחה" הרמתי את ידיי לצווארו ונצמדתי לגופו בחיפוש אחר החום שכל כך נזקקתי לו, "זה פשוט ש.." נשכתי את שפתיי הרועדות כדי לא לבכות וחיפשתי אחר המילים הנכונות, "לפעמים אני לא מצליחה להאמין שאתה מציאותי".
אצבעותיו חדרו לשורשי שיערי ברכות כשרכן והצמיד את מצחו על מצחי. אחזתי את מפרקי כפות ידיו ולא שחררתי, חזי כמעט התפוצץ ובטני התהפכה בלי הפסקה מהגילוי המרעיש שעדיין סער בראשי כמו ים מסוכן וגועש ביום חורפי.
נעמדתי על קצות בהונותיי והנחתי נשיקה על הנקודה הגבוהה ביותר שיכולתי להגיע אליה לאור פער הגבהים המטורף בינינו. הרמתי יד וליטפתי עם כל האהבה שהייתה לי אליו את עצם הלסת המסותתת כשהביט לתוך עיניי כאילו אני הבחורה שציפה לה כל חייו.
"בוא נצא לאבא שלך" לחשתי כמו שבויה, "אני כל כך רוצה להכיר אותו. אני באמת משתוקקת לשמוע עליך ממנו וככה ללמוד עליך עוד". תפסתי את מפרק כף ידו שליטפה את פניי והצמדתי אותה אל שפתיי, הסתכלתי עמוק לתוך עיניו ונשקתי לה באהבה שכמעט הכאיבה לי מרוב שהייתה עצומה.
"ברור, בואי אהבה שלי". חיוכו הצדדי היפהפה האיר לי את העולם כשאחז את ידי בידו הפנויה והוביל את דרכנו מהחדר.
בעודנו צועדים לאורך המסדרון דלת הבית נפתחה בחדות וצליל ציפורניים של כלב רץ על הבלטות המבריקות נשמע בחלל.
נעצרתי במקומי, עיניי נפערו בהלם וגבותיי הורמו כמעט עד לקו שיערותיי כשקול צחוקו המטריף של הגבר שלצידי נשמע כמו הצליל הנעים ביותר ששמעתי באוזניי.
"ארבל השתגעת? הוא משוחרר! ליבי עלולה לפחד!" קולו של אביו נשמע בקול רם למרות שלא יכולתי לראות אותו עדיין מהמקום בו עמדתי.
כיווצתי את גבותיי והרמתי את ראשי לאדיר שהביט בי בעיניו האפורות שנראו בהירות יותר כאילו נצצו עכשיו מהאושר שחש.
"ארבל? ארבל זו אחותך?" שאלתי כמעט חסרת נשימה כשחייך אליי את חיוכו היפהפה וליטף עם אצבע אחת את לחיי.
"כן אהב-"
"איפה הם אבא? היא עוד פה??" קול נשי ומרוגש שלא הכרתי נשמע מאחורי קיר המסדרון וקטע את דבריו של הגבר של חיי. "אומייגד אבא!! אני לא מאמינה שסוף סוף נכיר אותה!"
הנחתי יד על שפתיי כדי להשתיק את הצחוק שרצה לפרוץ ממני וליבי כמעט התפוצץ מהעובדה שאחותו נשמעה נרגשת להכיר אותי כבר. לא יכולתי לשמוע את מה שאביו השיב לה, אבל שמעתי היטב את דבריה שגרמו לי לחייך מאוזן לאוזן.
"לא, אני אשבור אותו על זה שהוא לא אמר לי שהיא מגיעה אבא, אני נשבעת לך, הוא יחטוף חזק!"
זיק יפהפה של צחוק ואושר חלף באפור המיוחד של עיניו כשהסיר את היד משפתיי ולחש לי בשקט-
"אוקיי אהבה שלי, לא ידעתי שזה יקרה, אבל כנראה שהמחפופה הראשית שמעה מאבא שלי שאת הגעת ועשתה סיבוב פרסה מהריצה בים כדי להכיר אותך כמו שכל כך רצתה" חיוכו היפהפה העמיק כשקרנתי מאושר בעצמי, התענגתי על האינטימיות והקלילות הנעימה שהייתה מרוחה על כל פניו, "יש לי רק דבר אחד לומר לך בנוגע אליה-" פניו הרצינו בפתאומיות וגבותיו השחורות התכווצו בקשיחות שעשתה לי חם, ידיו לחצו את כתפיי בעידוד מעושה.
"שיהיה לך בהצלחה איתה".
רגע, מה? אבל היא נשמעת מתוקה.
פערתי את עיניי לרגע ומצמצתי בהלם שגרם לעוד חיוך יפהפה לעלות על שפתיו, "אני צוחק לב שלי, אל תילחצי. את תאהבי אותה, כמה שהיא מהבולה אמיתית ככה היא גם מקסימה".
שחררתי מתוכי נשימה שהחזקתי והנדתי בראשי כשצחק מתגובתי. נשביתי בקלילות שלו והשתוקקתי לגרום לו להתגאות בי, נואשתי להראות לו שאני מלאה בביטחון, אז התקדמתי לפגוש את שני האנשים היקרים לו מכל מבלי שחיכיתי לו שיבוא.
חיוך כנה ואמיתי עלה על שפתיי כששני זוגות עיניים התמקדו בי כשיצאתי מהמסדרון לסלון.
"היי, נעים מאוד" הרגשתי קצת אהבלה כשהרמתי יד בהיסוס קל עד שניגשתי לאביו שליטף בחיבה כלב רועה גרמני ענק ויפהפה.
"ליבי" הצגתי את עצמי כשלחצתי את ידו בזמן שהזדקף ונעזר בקביים שלרשותו, חיוך גדול עלה על פניו ועיניו נראו מוארות.
"נעים לי מאוד לפגוש אותך סוף סוף ליבי, אני אהוד" חיוכו העמיק והזכיר לי במעט את הגבר היפה שיותר שפגשתי מעודי.
גם הוא היה גבר מרשים ונאה מאוד לגילו. גובהו היה מספר סמנטימטרים בודדים פחות מאדיר, ומבנה גופו היה מוצק ושרירי למרות מצבו הרפואי.
"טוב זהו אבא נו, עכשיו תורי" יד עדינה נחה על כתפי בחוסר איפוק משווע וגרמה גם לי וגם לאביו לצחקק כשהסתובבתי אליה, עיניה ופיה נפערו לרגע קצר כשהביטה בי בהתרגשות, "זה פשוט מדהים, אבל את יפה בדיוק כמו שהוא תיאר". בטני הוצפה חמימות נעימה כשבמקום לחיצת יד רשמית היא הצמידה אותי אליה לחיבוק חם ומשפחתי. הנחתי את ידיי על גבה והחזרתי לה בחיבוק חם משלי. זה קצת מצחיק לומר, אבל אשכרה הגעתי לה רק לכתף מרוב שהייתה גבוהה.
"אויש שיט, שכחתי להציג את עצמי, אני ארבל", עיניה התגלגלו לאחור כאילו כעסה על עצמה על שהייתה מפוזרת, ידיה עלו אל זרועותיי כשחייכה אליי אחרי החיבוק החם. היא הייתה כל כך מתוקה ונעימה שזה הרגיש לא מציאותי. אפילו בבגדי ספורט פשוטים היה ניתן לראות עד כמה הייתה יפייפיה.
משהו בה גם היה כל כך אותנטי ומבולגן שזה היה פשוט מלא בקסם מיוחד.
"אל תאמיני לה לב שלי" ידו של אדיר נחה על כתפי כשנעמד לצידי ובילגן את שיערה הכהה של אחותו, ציחקקתי כשרטנה בעצבים מעושים והזעיפה את פניה לעברו.
"היא לא באמת ארבל, זה שקר. היא חרדון מצוי". עיניו המדהימות הביטו בה בקריאת תיגר שהפכה לי את הבטן מרוב אהבה מטורפת אליו.
חרדון? הוא אשכרה קרא לה הרגע לטאה מצויה?
"יואו, אלוהים, תחליף כבר בדיחה יא מעצבן אחד" רטנה וחרצה את לשונה לעברו, אבל עיניה לגמרי הסגירו את האהבה והערצה שלה לאחיה הגדול כשהסתכלה עליו ופתחה את ידיה לחיבוק שלו. שניהם יחד נראו כמו אחים משוגעים להפליא שעשו להוריהם הרבה צרות בילדותם. התרגשתי כל כך לראות את הקשר המתוק שלהם ואגרפתי את כפות ידיי בחוזקה כשעיניו המדהימות פגשו את שלי והבחינו בהתרגשותי החשופה.
"התגעגעתי אליך אידיוט" שפתיה התכווצו מעט במתיקות כשהתענגה על חיבוקו של אחיה. "אבל אני עדיין הולכת להיכנס בך על שהסתרת ממני שאתה מגיע עם ליבי".
חייכתי אליה כשהסתכלה עליי כאילו היינו חברות קרובות וקפצתי מעט במקומי מבהלה כשהרגשתי שמשהו ליקק את ידי.
"הו, שלום גם לך יפיוף" השתופפתי על ברכיי כדי לתת יחס גם לבן המשפחה ההולך על ארבע, כלב רועה גרמני ענק ומטופח שביקש כל כך יפה ליטופים. פרוותו הייתה נעימה ונקייה כשנשכב על הרצפה כאילו ביקש שאמשיך להעביר את ידי עליה.
"ליבי תכירי- זה פנחס". ארבל השתופפה לצידי על הרצפה והצמידה נשיקות מלאות אהבה לחוטמו. צחוק שניסיתי להחניק בכל כוחי בקע מגרוני כששמעתי את שמו.
"פנחס?" פערתי את עיניי מעט והסתכלתי עליה בחצי הלם חצי צחוק, "יש סיבה שזה השם שנבחר בשבילו?"
"בטח שיש", לחשה כאילו המתיקה סוד ובדקה שאביה נמצא במרחק סביר כדי שלא ישמע את דבריה, אבל ידעתי שהוא לא יכול לשמוע מאחר וניהל שיחה במטבח עם אדיר. "אבא חושב שזה השם שהעניקו לו בעמותה ממנה אימצתי אותו, אבל בפועל אני בחרתי לקרוא לו ככה, זה היה שמו של המנהל שלי מבית הספר שמשום מה שנא אותי ונטפל אליי מכל התלמידים".
אצבע עדינה וארוכה עלתה אל פיה כאילו סימנה לי לקחת את הסוד הכמוס הזה איתי לקבר. הנהנתי לעברה והרצנתי את פניי כממלאת פקודה עד שצחקה וחיבקה את כתפי כאילו הכרנו כבר שנים.
"אני יכולה להבין למה אחי התאהב בך ככה אחרי כל השנים ששמר על עצמו" לחשה פתאום ברצינית והביטה בי בהתרגשות אמיתית, עיניה נצצו מעט כאילו הייתה על סף דמעות. "את לא יודעת כמה רציתי לפגוש אותך כבר. הייתי חייבת להבין מי זו הבחורה שהצליחה לחדור את כל החומות שבנה סביב הלב אחרי כל מה שהוא עבר".
הרגשתי איך גוש של דמעות נאסף ועומד בגרוני מהאהבה והדאגה הטהורה שלה לאחיה הגדול. אחזתי את ידה שהושטה אליי ואילצתי את עצמי להעלות חיוך שיעודד אותה כשפניה נפלו מעצב, בדיוק כשהתכוונתי לומר לה שגם אני מתפוצצת מאהבה לאחיה הוא השתופף מאחוריי וליטף את שיערי.
"על מה כבר הספקת לחפור לה חרדון קטן?" קולו העמוק היה כל כך חם כשדיבר אליה שרציתי לבכות. פניה הופנו מעט הצידה כאילו רצתה להסתיר את העצב שהיה מוטבע בהן וידעתי שעליי להיחלץ לעזרתה בזה הרגע, "היא לא חפרה לי בכלל, סתם קשקשנו קצת על הפרוצדורה שהייתה כרוכה באימוץ של פנחס מהעמותה" השבתי בקלילות וטבעתי בעיניו הטובות שבחנו אותי כאילו הבין שסיפרתי לו שקר לבן כדי להגן על אחותו.
עיניי נעצמו ובטני התהפכה כשהצמיד את שפתיו למצחי בנשיקה רותחת ומלאה באהבה.
"נראה לי שנוותר על סיבוב הבוקר היום אהבה שלי, אבא שלי מעדיף שנשתה יחד ונאכל ארוחת בוקר משפחתית. כשאחזור ממך אחרי שנאסוף את אוריקה אעשה איתו סיבוב בערב, ככה גם השמש כבר תשקע ויהיה בחוץ יותר נעים". ידיו חלפו על זרועותיי ברכות מופלאה ושפתיו נצמדו לרקתי.
"וואי, אתם כל כך יפים יחד" קולה השקט של אחותו העיד עד כמה הייתה מרוגשת מלראות אותנו חבוקים. הושטתי את ידי אליה ומשכתי אותה לתוך החיבוק שלנו, צחקתי יחד עם אדיר כשפערה את עיניה בהתרגשות ונותרה בהלם טוטאלי מהמחווה הקטנה.
הדופק דהר כל כך מהר בחזי שהיה לי ברור שהוא מצליח להרגיש אותו כנגד גופו. היה משהו מאוד משפחתי וסוחף בסיטואציה הזו ששלושתינו ישובים בנינוחות על הרצפה הנקייה ומחבקים חזק את האנשים שלצידנו.
זה אולי יישמע מוזר, אבל הם גרמו לי להרגיש כבר כל כך בנוח כאילו שהייתי חלק בלתי נפרד ממשפחתם המקסימה.
