התנועה חזרה מבית החולים הייתה עמוסה מהרגיל ומצאנו את עצמנו עומדות בפקק שלא נגמר בצומת פת הסואנת. "גבי יודע על זה?", שאלתי את השאלה שהציקה לי בבטן מהרגע שגיליתי על ההפלה שעברה. "על הגרידה, הכוונה..", הוספתי לאחר שתמרי הפנתה אליי מבט שואל.
חיוך רפה עלה על פניה החיוורות, "כן, לולו, הוא ידע מהרגע הראשון ותמך בי בכל שלב".
הרגשתי שהדם אוזל מפניי.
ההבנה הזו ששניהם יחד החליטו לוותר על ילד משלהם בשביל להצליח להתמודד עם גידול של שתי ילדות שנחתו על שניהם ביום בהיר (או מקולל) אחד, הכאיבה לי בחזה כמו שלא כאב לי זמן רב.
איך שניכם הצלחתם לאהוב אותנו ככה אחרי שבגללנו חוויתם אובדן כזה נורא?
הפניתי את מבטי ממנה ובהיתי בטיפות הגשם שזלגו לאיטם על החלון, חשבתי על ההתמודדות הבלתי אפשרית שתמרי נאלצה להתמודד איתה.
היא הייתה רק בת עשרים, ממש בגילי, כשנכנסה להריון משלה והחליטה להפיל.
הלב שלי דימם את הכאב שלה, הרי הכרתי את תמרי ואת הלב הנקי שלה. מגיל 10 אני זוכרת אותה מאכילה חתולי רחוב ומותירה פיסות קטנות של לחם יבש לציפורים שבגינה. אפילו כשהייתה נתקלת בג'וק ענק שהצליח לחדור לתוך הבית היא לא הייתה זורקת עליו נעל, אלא סוגרת עליו עם כוס חד פעמית שקופה ודף בתחתית, ומשחררת אותו לחופשי בגינה.
אז כמה סבל וצער היה דרוש ממנה בשביל להחליט כזו החלטה?
הרגשתי את כף ידה עולה אל לחיי ומלטפת אותי ברכות, משדלת אותי בדרכה המיוחדת לשוב ולהביט בה. עיניה נצצו מדמעות שלא הבשילו לכדי לזלוג על פניה.
"אני לא מתחרטת על זה, לולו", חזרה שוב על מה שאמרה לי בבית החולים. מילותיה גדושות בכוונה. "אני באמת צריכה שתאמיני לי שהחלטתי את זה בלב שלם. בזמנו לא היה לנו מוצא אחר. הרווחה לא הייתה משאירה אתכן איתי אם היה לי בגיל כזה צעיר ילד משלי".
אצבעותיה העדינות מחו דמעות שזלגו מזווית עיני.
"אני כ"כ מצטערת תמרי..", נשברתי. התייפחתי את ליבי החוצה. כל גופי רעד על מושב הרכב ועיניי הסתמאו מדמעות. "אני כ"כ מצטערת שהייתם צריכים לעבור את זה.. אחרי כל האובדן שחווית בעצמך מאז הפיגוע, כמה סבל נאלצת לעבור בגיל כזה צעיר".
ייבבתי מכאב וקברתי את פניי בכפות ידיי. רציתי לשקוע ולהיעלם, רציתי את השקט להבין ולעכל.
ידה עברה בשיערי בעדינות ושמעתי אותה מושכת באפה, אבל לא הייתי בטוחה אם היא בוכה עכשיו בשבילי או בשבילה.
"זו באמת הייתה תקופה קשה, לולו, זה היה סבל אינסופי. הצרות באו בצרורות והיה לי קשה לקום בבוקר ולתפקד, אבל את ואורי נתתן לי את כל הכוח שהייתי צריכה ברגעי משבר". חיוך קטן עלה על פניה כאילו נזכרה בדבר מה, "לראות אתכן קמות בבוקר ומחייכות חיוך קטן עם הכותנות הקטנטנות שלכן מילא אותי והטעין בי כוחות. להילחם עליכן מול הרשויות והרווחה היה מה שהצליח להקים אותי על הרגליים בכל יום מחדש".
צליל הודעה בקע מהטלפון שלי אבל לא העזתי אפילו להעיף בו מבט, ברגע זה תמרי הייתה היחידה שחשובה.
ידה נחה על כפות ידיי שהסתירו ממנה את פניי כששידלה אותי ברכות להפנות אליה מבט.
העצב שהשתקף בחיוכה צבט לי בחזה. "אל תבכי, לולו שלי, זה עבר מזמן, אין מה להתעכב על זה יותר. עכשיו אני חייבת להאמין בלב שלם שאצליח לחבוק ילד משלי יום אחד".
התקווה שבקולה שרפה לי את הנשמה. "ואם לא, תמרי?", קולי נשבר ונמרח מדמעות כשנזכרתי בדבריו של פרופסור דמרי על הסיכונים שבניתוח-
"לצערי גם קיים החשש לפגיעה בעצב שיוביל לעקרות מוחלטת, אבל כך או כך, במצב שלך, תמר, זה הימור ששווה לקחת".
בטני התהפכה במחאה וגרוני הרגיש כמו נייר זכוכית כשנזכרתי בתגובתה של תמרי ובאיך שהדם אזל מפניה.
"אם לא אצליח לבד אחרי הניתוח- אפנה לאופציה היחידה שנותרה לי", קולה היה שקט וחסר את האנרגיה המקסימה שלה. עיניה הוסטו לכיוון הכביש, אך נראה היה שעיניה כבויות מרגש.
אופציה יחידה שנותרה? את מתכוונת לוותר?
"בתחילת התהליך שלי ד"ר לביא הצליח לשאוב ממני כמות גדולה של ביציות שאת חלקן הוא הקפיא ואת חלקן הוא איחד עם הזרע של גבי, כרגע אחרי תשע החזרות שלא צלחו אני עומדת על 18 עוברים מוקפאים, לולו, ואחרי הניתוח אעשה החזרת עוברים נוספת והמספר ירד ל17, במידה ולא אצליח להיקלט גם בפעם הזו- אתחיל לברר על הליך פונדקאות".
הרגשתי שאני נחנקת. פתחתי את חלון הרכב למרות שהיה קפוא בחוץ בעקבות החורף הירושלמי. גופי נרעד והצטמרר מחרדה אבל הכרחתי את עצמי לחשוב בהיגיון.
"אבל פונדקאות זה איזה 200-300 אלף שקל", הבטתי בהבעתה החתומה שלא הייתה אופיינית לה בשום צורה וליבי דימם בתוך החזה.
ידעתי שהמחשבה על כך שלא תצליח להרות בעצמה שרפה לה את הנשמה, אבל לא ידעתי איך לנסות להקל עליה במלחמה שלה מול גופה.
"נשבור קופות גמל וחסכונות, ואם צריך אני וגבי ניקח הלוואה מהעבודה, נסתדר, לולו שלי יפה, אל תדאגי", קולה היה מרוחק וידה מהודקת על ההגה עד שאצבעותיה הלבינו מעוצמת הלפיתה. היה ברור שהיא ניסתה להחזיק את עצמה אסופה כדי לשדר לי חוזק ולא להתפרק למולי לאחר שהתפרקתי בעצמי.
כעבור כמה שניות של דממה מוחלטת היא הפנתה אליי את מבטה והרימה את ידי אל פניה, נישקה את כפתי.
"את ואוריקי הלב שלי ושל גבי, לולו, תמיד הייתן ותמיד תהיו, אל תשכחי". פניה קרנו כשחייכה אליי והביטה בי בעיניים מפוצצות מאהבה טהורה. וכך ברגע אחד של כוח נפשי בלתי שביר, היא חזרה לעצמה ולאמונתה המוחלטת בגורל וביושב במרומים.
