כשהשעה כבר הייתה 14:30 נסעתי יחד עם אהובי לאסוף את הפספוסה הקטנה מבית הספר.
הדבר האחרון שרציתי זה להשאיר את גבי לבדו בחדר ההמתנה, אבל הוא התעקש שלא אסע לבד בגלל הלחץ שהייתי נתונה לו. והאמת? יכולתי להתעקש בעצמי ולקבוע עובדה שאני פשוט אסע לבדי, אבל ידעתי שאצטרך לנהל עם אהבת חיי שיחה מלאת אמוציות שעלולה להתקבל אצלו באופן שלילי.
סמכתי על הלב הטהור שלו בעיניים עצומות, אבל באותה נשימה ידעתי שיש סיכוי לא קטן בכלל שהוא לא ירצה לקחת חלק בחייה של בחורה שתלד ילד שהוא לא שלה…
מבלי ששמתי לב שיחקתי באצבעותיי עד שידו הימנית ירדה מההגה וליטפה את מפרקי כפותיי, עיניו היו רכות כשהעביר את מבטו מהכביש אליי. "היא תהיה בסדר, לב שלי", אגודלו ליטפה את גב כף ידי בעדינות.
"אני יודעת", השבתי מבלי לחשוב יותר מידי, "אני מקווה לפחות", הוצאתי מתוכי אוויר שהחזקתי בפנים יותר מידי זמן. הפניתי את מבטי מצדודית פניו המרהיבה אל החלון שמימיני ועקבתי אחר טיפות הגשם כמו ילדה קטנה שעשתה ביניהן תחרות סמויה.
השאלה שנשאלת היא האם אנחנו נהיה בסדר אחרי שאשתף אותך במה שאני מתכננת…
הרגשתי שהלב שלי על סף פיצוץ כשהרצתי בראשי דרכים איך לשתף אותו בעניין הרגיש והרציני שהחלטתי לבדי.
השבתי את מבטי אליו ולקחתי נשימה עמוקה לפני שפציתי את פי.
"תגיד, גבי סיפר לך את האמת בנוגע לסיבה שהם נתקלו בקושי להיכנס להריון?", שאלתי כדי לוודא קודם שהוא יודע את כל הסיפור לפני שאנחית עליו את הפצצה בדמות ההחלטה אליה הגעתי.
עיניו היפייפיות הופנו אליי לרגע קצרצר כאילו ניסה להבין על מה אני מדברת. "לא, לא זכור לי שהוא אמר משהו ספציפי..", השיב וכיווץ מעט את גבותיו השחורות. "למה, יש סיבה שבגללה כל זה קרה?", שאל בקול רך ולחץ את ידי חזק לתמיכה.
בטח שיש סיבה. למען האמת שתי סיבות, אחת מהן זו אני שיושבת כאן איתך.
דפיקות הלב שלי היו מואצות וזיעה קרה כיסתה את עורי. חשתי שחזי נסגר בכאב בעוד בחילות איומות סחטו את בטני.
ניסיתי להתמקד בנשימות והשפלתי את עיניי ממנו אל כפות ידינו השזורות זו בזו. הרגשתי שעיניי מסתמאות מדמעות כשנזכרתי במה שגיליתי רק לפני יומיים, כשנכנסתי יחד עם תמרי לפגישה אצל פרופסור דמרי החביב.
"כן, הם..", כחכחתי בגרוני כדי להשתלט על קולי הצרוד מבכי, "שבועיים אחרי הפיגוע הרצחני בו אני ואורי איבדנו את ההורים שלנו ואחותנו, תמרי גילתה שהיא בהריון עם ילד משלה ו…", עצם המחשבה על מה שהיא נאלצה לעבור באותה תקופה הקשתה עליי לנשום. עצמתי את עיניי להירגע, והעליתי את ידי לפי כדי לבלום את הבחילה שאחזה בי.
הרגשתי שרכב השטח שלו עצר לפתע ותוך שניה שמעתי דלת נטרקת בחוזקה. לא חלפה שניה נוספת וחשתי על עור פניי משב רוח קפוא וטיפות קרות של מים ששפך עליי בידו הגדולה.
"בואי אליי", ידו שחררה אותי מחגורת הבטיחות ומשכה אותי כשאני עדיין ישובה על מושב הנוסע לקבור את פניי בשקע צווארו. כפות ידיו הגדולות הסירו מעליי את המעיל שלבשתי לגופי ואפשרו לאוויר הקר לצמרר את עורי החלקלק מזיעה. שפתיו ואפו נצמדו לאוזני בנשימות רכות ואיטיות כאילו ניסה להכווין את נשימותיי להסתנכרן עם נשימותיו שלו.
"תנשמי יחד איתי, לב שלי. הכל בסדר, אני פה", הזכיר לי בקול רך את מה שלא יכולתי לשכוח לעולם. ידיו הרימו את הסווצ'ר הבהיר שלבשתי ועברו על גבי בליטופים ארוכים ומרגיעים כפי שהיה עושה לי תמיד ברגעי חרדה קשים.
חום גופו וריח עורו השתלטו על חושיי והחלו להרגיע אט אט את הלב שדהר לי בחזה. בטני עדיין התהפכה במחאה אבל הרגשתי שהחרדה התחילה להישכך בזכותו.
הרמתי את פניי משקע צווארו ובלעתי את הרוק כדי להרגיע את הבחילה הנוראה. ידו הושיטה לי בקבוק מים קטן שפתח בשבילי והניח על גג האוטו לאחר שהרטיב לי קודם את הפנים.
"תשתי". דרש וסרק את פניי בדאגה תהומית.
ביד רועדת הרמתי את הבקבוק לפי ולגמתי ממנו ארוכות. עצמתי את עיניי כשהקור של המים שטף את איברי הפנימיים שעלו בלהבות.
"אני בסדר", הרמתי את ידי לצווארו כשהדאגה שלו אליי השתלטה על עיניו היפות. לא ידעתי את נפשי כשראיתי על פניו אלפי שאלות שלא שאל כי ידעתי שלא רצה להקשות עליי יותר. "אני באמת בסדר, אל תדאג", אילצתי את עצמי לעטות חיוך קטן אבל כל מה שיצא לי היה קו עקום שעיוות את פניי. "אני פשוט דואגת לגבי שנשאר לבד ולתמרי שלי שעדיין נמצאת בחדר ניתוח".
אגודליו ליטפו את לחיי ברוך ושפתיו נצמדו למצחי בנשיקה עדינה. עיניו הציצו לרגע בשעון שהוצג על מסך המולטימדיה של רכבו כאילו ביקש לוודא שאנחנו לא מאחרים לאסוף את הפספוסה.
"רוצה לצאת לנשום קצת אוויר? יש לנו כמעט חצי שעה עד שנצטרך לאסוף את פוקיק".
עצם השימוש שלו בכינוי שהדבקתי לאחותי בעצמי העלה חיוך אמיתי על פניי. אחזתי את מפרקי כפות ידיו ויצאתי מהרכב שעמד בשולי הדרך. ידיו נכרכו סביב החלק הצר של מותניי כשהעביר אותי מעבר למעקה הבטיחות של הכביש כדי להבטיח את ביטחוני.
נשענתי עליו בכל כוחי כשנשען על המעקה ומיקם אותי בין רגליו השריריות. "רוצה לנסות להמשיך לספר לי עכשיו?", שאל בשידול והעביר את ידו בשיערי. פניו קרובים לשלי ונשימותיו החמות מלטפות את עורי.
אני חייבת לספר לו כדי שיבין למה ואיך הגעתי לכזאת החלטה..
"סיפרתי לך כבר שהרווחה לא רצתה שאני ואורי נשאר אצל תמרי כי הייתה חיילת בת 20 בזמנו, אבל היא נלחמה על חזקתנו כמו לביאה והחליטה להינשא לגבי כדי להוכיח לרשויות שיש ביכולתה להחזיק משפחה", עיניו לא משו מעיניי כשאימץ את גופו צמוד יותר אליו.
הרגשתי פיזית את הצורך שלו לגונן עליי כאילו עדיין הייתי אותה ילדה קטנה ואבודה, והלכתי לאיבוד במעמקי הים האפור והגועש שבעיניו.
"שבועיים אחרי הפיגוע תמרי גילתה שהיא נכנסה להריון בטעות, ואחרי שהיא התייעצה עם גבי הם החליטו להפסיק את ההריון כדי שיוכלו להעניק לי ולאורי בית חם ואוהב", קולי נשבר כשדמעות חמות החלו להיקוות בעיניי. "תמרי נאלצה לעבור גרידה שהסתבכה, כי הם ידעו שהם לא יצליחו לגדל שלושה ילדים בבת אחת מאחר ולא היה להם גב כלכלי כיאה לצעירים בשנות העשרים, ובשביל שיוכלו לגדל אותנו מבלי להחסיר מאיתנו כלום- הם החליטו בלב כואב לוותר על ילד האהבה שיצרו בעצמם בלילה של תשוקה".
עיניו היפייפיות נפערו בהפתעה וידיו עלו לערסל את פניי. מצחו נצמד למצחי כשהוא נותר שקט ודומם מידי כאילו לא ידע מה לומר.
"הם ויתרו על החיים שלהם בשבילנו. הם השליכו הצידה את כל השנים היפות שלהם כדי לגדל אותי ואת אורי כאילו היינו הבנות שלהם באמת".
עיניו הצטמצמו עליי בבחינה ולרגע אפילו חשבתי שהוא כועס עליי מבלי שהבנתי למה, אך הבעתו נותרה חתומה. פעימות ליבו דהרו כנגד גופי בטירוף מהיר.
הוא באמת כועס עליי או שאני הוזה? ואם כן, על מה?
שחררתי מתוכי אוויר עצור והחלטתי לנצל את השתיקה שלו ולהיות אמיצה, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לבשר לו סוף סוף על ההחלטה אליה הגעתי מבלי שאמרתי עליה לאף אחד.
"כשהייתי איתה ביום ראשון בפגישה עם פרופסור דמרי, הגניקלוג שמנתח אותה ברגעים אלו, הוא אמר שהסיכון של הניתוח הוא שתישאר עקרה לצמיתות במקרה הגרוע מכל, וכשדיברתי איתה על זה בנסיעה חזרה הביתה, היא אמרה בלב כבד שאם זה יקרה, היא תפנה לאפשרות האחרונה שנשארה לה כדי להפוך לאם".
הרמתי את ידיי לצווארו ונאחזתי בו חזק, כאילו פחדתי שיברח ממני אחרי שאספר לו על ההחלטה אליה הגעתי לפני שהתייעצתי איתו קודם, הרי היה לי ברור שזה חתיכת דבר ענק שלא כל אחד היה מוכן לקבל ולחבק.
"האפשרות האחרונה שנותרה להם היא הליך פונדקאות, אדיר", בישרתי לו בקול ריק מרגשות והרגשתי את ידיו מהתדקות סביבי עד כאב. עיניו ריצדו בין עיניי בבחינה, ולא הייתי בטוחה אם זה כי הוא ניסה להבין את המשמעות של הדברים, או כי הצליח לנחש לאן אני חותרת…
"אתה מבין שזה איזה 200-300 אלף שקל?", הנחתי את ידיי על שרירי הקיבורת שלו וניערתי אותו מעט כדי שיגיב, שיגיד משהו, רק שיפסיק להיות שקט כמו פסל.
"מאיפה הם יביאו סכום כזה?", קולי רעד מההיסטריה והפאניקה, מהדאגה לשני האנשים שהעניקו לי הזדמנות לחיות חיים טובים ומלאים. "הם שניהם עובדי מדינה, אין להם משכורות עתק. גם ככה חצי מהמשכורת שלהם הולכת למשכנתא שהם עדיין משלמים אחרי שנלחמו בשיניים לקנות לנו בית".
נשברתי. גופי הזדעזע ונרעד בהיסטריה. ניסיתי לקום ממנו ולהתרחק, אך אחיזתו בי התהדקה עד כאב.
"תפסיקי להאשים את עצמך", קולו היה קפוא אך עיניו בערו במיליון רגשות, "תפסיקי להלקות את עצמך על ההחלטות שהם לקחו לפני כמעט עשר שנים כשני אנשים בוגרים ושקולים".
דמעותיי פסקו בבת אחת, הלמות ליבי התגברו בחזי.
ידעתי שהוא צודק, ושאני באמת מאשימה את עצמי במצב אליו הגיעו, אבל משהו בתוכי הגיע לנקודת רתיחה כשהבנתי שהוא כועס עליי עוד טרם חשפתי בפניו את ההחלטה.
"איך אני יכולה שלא להאשים?!", השתוללתי בין ידיו כמו חיית פרא וניסיתי להשתחל מאחיזתו, אך הוא היה חזק מידי. "בגללי תמרי נמצאת עכשיו בח-"
"די!", הצליף בי בקול שלא שמעתי ממנו מעולם. האפור המיוחד שבעיניו נראה כעת כמעט שחור מזעם.
"זה לא בגללך או בגלל אורי ושלא תעיזי לומר את זה עוד פעם", ידיו ניערו את גופי כל כך חזק עד ששיניי נקשו. "למה את עושה את זה? למה את מתעקשת להכאיב לעצמך ככה? את חושבת שהם היו אוהבים אתכן ככה אם הם היו מאשימים אתכן במה שקרה להם?!". לסתו התהדקה עד כאב וטירוף צבע את עיניו. ידו עלתה לאחוז את לסתי ואצבעותיו ננעצו חזק בעורי.
אז בגלל זה הוא כעס. כי הוא ידע שהאשמתי את עצמי.
עיניי נפערו בהלם ובזעזוע מהפראות שיצאה ממנו בשולי הכביש הסואן. מעולם לא ראיתי אותו ככה כועס, אפילו כשגילה ששיקרתי לו על העבר שלי ועל הדרך בה הוריי ואחותי נמחו מהעולם, הוא הגיב באיפוק יוצא דופן שהיה רחוק מהזעם שלו עכשיו.
איך הגענו בכלל למצב הזה אחרי כל מה שעברנו יחד בשבוע האחרון? באמת נניח לקשר היפייפה והעמוק שלנו לעלות עכשיו על שרטון?
