ברגע שאדיר פנה שמאלה לשביל המוביל אל המעיין הלב שלי דפק כל כך חזק שחששתי שהוא יכול לשמוע אותו. הגנבתי מבט מהיר כדי לבחון שוב את דמותו הגברית כשחנה את רכב השטח שלו תחת אחד העצים במקום.
"את בטוחה שזה כאן? נראה שאין פה כלום" עיניו תפסו אותי על חם כשנעצתי בו מבטים רעבים.
"זה פה, אל תדאג. לא הבאתי אותך עד לכאן כדי לנצל אותך מינית או משהו", הלחיים שלי התלהטו כמו עגבניה מהמילים שאמרתי, "אגב, זה מה שאני כל כך אוהבת במעיין הזה, שאין שום אפשרות לראות אותו מלמעלה בגלל סבך העצים הצפופים, וגם מלמטה אי אפשר לנחש שיש כאן את נביעת המים היפהפייה הזו, כי היא מוחבאת בתוך מערה פנימית." התכווצתי מעט מהתרגשות כשהסתכל עליי כאילו היה מהופנט מדבריי.
"זה ממש נשמע כמו מטאפורה מדויקת עלייך ליבי" קולו היה כל כך נמוך כשהסיט את שיערי אל מאחורי אוזני וחשף לעיניו את פניי הסמוקות.
"מטאפורה עליי?" גבותיי התרוממו ללא שליטה כשלא הייתי בטוחה שהבנתי את כוונותיו.
"כן לב. תראי אני לא אשקר לך, אמנם ברור לי שאת היופי החיצוני שלך גם בן אדם עיוור לא יכול לפספס, אבל כדי לראות את מה שיש בפנים צריך להתאמץ ולהתעמק, רק ככה נחשפים ליופי השלם והאמיתי שלך באמת." עיניו האפורות נראו כנות כשהביט בי ואמר את המילים היפות.
"קמת משורר הבוקר אדיר?" הציניות נשפכה ממני למרות שהתקשיתי להחניק את החיוך שהיה לי בגללו.
"האמת שלא הייתי צריך לקום כי לא ישנתי" החיוך הצדדי שלו עשה לי חם בגוף.
"מה? למה?" יצא שהרמתי את קולי יותר ממה שהתכוונתי, "ולמה לא ביטלת את היום? אתה חייב לישון". לא היה לי ספק שהוא שם לב לדאגה שעל פניי כשראיתי איך חיוכו העמיק.
"את באמת חושבת שהייתי מוותר על האפשרות לראות אותך? חיכיתי לזה כמו איזה ילד מזדיין שיש לו קראש על הילדה הכי מתוקה בכיתה" כפות ידיו עלו ומחצו מעט את פניי בחיבה באופן שהזכיר לי את דודה תמרי, אבל כשראיתי איך עיניו יורדות ברעב לשפתיי שהתנפחו ונראו עכשיו קצת כמו דג לדעתי-
אפשר לומר שזה הזכיר לי אותה הרבה פחות…
"רגע, אז למה לא ישנת בעצם?" הכרחתי את עצמי להתרכז ולחזור לנושא.
"הייתה אתמול התפרעות רצינית באחד האגפים. בואי נגיד שאם היית במשמרת לא היה לך אפילו רגע קטן לנוח" עיניו ריצדו בין עיניי כששיתף איתי את הדברים.
"באיזה אגף זה קרה? ביטחוני?" לא הצלחתי לעצור את עצמי מלשאול את השאלה.
"לא. זה קרה באחד האגפים הפליליים. אגף 12 אם זה אומר לך משהו, למה את שואלת?" הרגשתי את מבטו בוחן אותי אחרי ששאלתי שאלה שעל פניו לא הייתה אמורה לעניין אותי.
"סתם מסקרנות" משכתי בכתפיי באדישות מעושה ופתחתי את דלת הרכב כדי לצאת, "טוב נו צא כבר, זה שהגענו מטר מהמעיין לא אומר שלא נצטרך לרדת אליו כדי להיכנס פנימה" חייכתי אליו בשובבות וטרקתי את הדלת כשיצא בעקבותיי.
"נכון מהמם?" שאלתי כשנעמדתי לצידו בזמן שבחן את המעיין מלמעלה אחרי שפרשנו מחצלת תחת עץ שישמש לנו כצל. תנוחת גופו כשעמד עם ידיים שלובות על החזה ורגליים פשוקות מעט במין עמידה קרבית שיבשו את תפקוד מוחי לחלוטין. ושום מילה על זה שהמעיין היה ריק מאדם ולרשותנו בלבד, כן?
"מדהים כאן ליבי. זה מרגיש כמו פיסת גן עדן קטנה ושלוה במרחק כל כך קצר מכל המולת העיר" עיניו הביטו בי בחום כשחייך אליי, "ניכנס למים?" שאל והסיט מעט שיערי לאחור.
"כן. אני רק אמרח קודם קרם הגנה על הפנים אחרת הלובן שלי יהפוך מהר מאוד לאדום של עגבניה" חייכתי אליו ואז החמצתי את פניי כשנזכרתי ששכחתי להביא איתי את הקרם. "שיט, לא משנה, קבל ביטול. שכחתי להביא איתי את קרם ההגנה" העוויתי את פניי בזעף על עצמי.
"אז מזל שאני זכרתי להביא בשבילך" הוא נטש אותי ורכן לתיק שהניח על המחצלת כדי להוציא ממנו את הבקבוקון הכתום, ההלם שהיה על פניי כשהזדקף והגיש לי אותו גרם לו לחייך אליי את חיוכו המטריף.
"הבאת בשבילי?" גבותיי התרוממו וחזי הוצף בחום מהמחווה הקטנה שהעידה על מחשבה ואכפתיות.
"כן. אמרתי לך שאני אדאג להביא הכל לב. שקרים אף פעם לא היו הצד החזק שלי" אצבעו טפחה על קצה אפי ועוררה בי את הרצון להתנפל עליו.
"תודה אדיר, זה באמת מראה על מחשבה" אמרתי בשקט ובגרון סגור כשצפיתי בו מפשיט מגופו את חולצת הטי השחורה שלבש.
המראה של חזו ובטנו השזופים והשריריים לא תרמו בכלל ליכולות הקוגנטיביות שלי שגם ככה היו ירודות באותו רגע.
