הכנסתי את הצ'ימידן לתא המטען של הקיה פיקנטו הלבנה שלי והסתובבתי חזרה לתמרי שהחמיצה עליי את פניה.
"אני לעולם לא אבין למה במקום להתגייס לשרת בחיל הים או בחיל האוויר בחרת לבקש לשרת בשב"ס.
ועזבי את זה, למה שתחליטי מיוזמתך לעשות שבוע- שבוע? זה לא שאת סוהרת רגילה, את פרמדיקית צבאית במרפאה. לא היה יותר פשוט אם היית נשארת במתכונת הקודמת ומגיעה למשמרות קבועות? שבוע זה זמן כל כך ארוך מבלי שנראה אותך" עצב השתקף בעיניה כששילבה את ידיה על החזה.
לא יכולתי לספר לה את האמת שהסיבה שבחרתי במתכונת המשמרות הזו היא כדי להגדיל את הסיכוי שלי להיתקל בחלאה הארורה שלקחה את חייהם של אהוביי.
חלפו כבר שלושה חודשים שלמים שהספקתי להיות בבית הסוהר המאובטח ביותר מבין בתי מתחם בתי הסוהר של באר שבע-
ועדיין לא הנחתי את ידיי על הבנזונה.
"תמרי גם אני אתגעגע אליכן בכל שבוע מחדש עד שאחזור, אבל אני רוצה קצת יותר אקשן ממשמרת בוקר משעממת. את יודעת בכלל שבבתי סוהר המשמרות הכי מרגשות ופרועות הן הלילות? ברצינות, במהלך משמרת בוקר המספר המקסימאלי של האסירים שאני מקבלת לטיפול הוא 25. בלילה זה כפול!" הסברתי וצמצמתי את המרחק ממנה כדי לחבק אותה אליי.
"וחוץ מזה, מגיע לך ולגבי שיהיו לכם כמה שעות בבקרים לעצמכם" הרמתי את גבותיי מעלה ומטה במהירות מתגרה,
"וכשאני במשמרת שבועית אי שם בכלא נידח ואוריקה בבית הספר עד שלוש בצהריים יהיה לכם את כל שעות הבוקר לשחק ברופאה וחולה" חייכתי חיוך ממזרי בניסיון לרכך אותה.
"את מתכוונת אחות וחולה" תיקנה ומשכה אותי לחיבוק מוחץ.
כן, כולנו במשפחה איכשהו נמשכנו לתחום הרפואה.
זה היה החלום שהבטחתי להגשים ללירי, אבל אחרי ששמעתי במהדורת החדשות לפני שלוש שנים שבן העוולה שרצח את משפחתי בדם קר קיבל המתקה בעונשו ועתיד להשתחרר-
הבנתי שחלום הרפואה לא יתגשם אחרי הנקמה שאבצע.
דבר אחד הניע אותי לא לחשוב בכלל על הקרבת החופש שלי והידיעה שארצה מאסר בעצמי אחרי הנקמה-
הידיעה המספקת שלא אניח לו לצאת מכותלי הכלא ולשוב לחיק משפחתו. לא יכולתי לסבול את המחשבה שיחכו לו מעבר למחסום עם מתוקים ויחגגו את החופש שלא הגיע לו.
"הבית ירגיש כל כך ריק בלעדייך" לחשה לאוזני לפני ששחררה אותי.
"גם לי יהיה ריק בלעדיכן" הבטחתי והעברתי אצבע על אחד מתלתליה הג'ינג'יים.
גם אמא הייתה ג'ינג'ית מתולתלת כמוה, אבל אני ולירי שאומנם במקור נולדנו ג'ינג'יות כתומות לגמרי איכשהו במהלך השנים קיבלנו צבע כהה ועמוק יותר משלהן.
נראה לי שיהיה אפשר להגדיר אותו כחום אדמוני.
ובניגוד לתלתלים השובבים והקצרים שלהן, אנחנו היינו בעלות שיער גלי וארוך.
מה שהמשיך להסגיר אותנו תמיד היה הנמשים הקטנים שעיטרו לנו את האף.
"אז מהיום אראה אותך רק בשני הבא?" שאלה בפנים נפולות.
"זה יעבור מהר יותר ממה שנראה לך" הבטחתי.
"אני פוחדת עלייך כשאת בחברת הפושעים המורשעים של כלא דקל" עיניה הירוקות החלו לנצוץ מדמעות שמילאו אותן.
