הסטתי את מבטי ממנו לחלון הרכב וחייכתי לעצמי כמו טיפשה כשראיתי שהוא פשוט לוקח את כל הפניות הנכונות מבלי להתבלבל אפילו פעם אחת.
כאילו בנאדם, אני לפעמים מתבלבלת בפניות שכאן.
"אתה רוצה לומר לי שאתה פשוט זוכר את הדרך אליי ככה בקלות?", הפניתי אליו את מבטי והרמתי גבות בהתרסה קלה.
"מה זאת אומרת? יש סיבה שלא אזכור?", גבותיו השחורות התכווצו מעט גם הן כשסובב אליי את מבטו מהכביש לרגע.
"לא יודעת, כאילו זו פאקינג ירושלים, כל העיר הזאת אתר בנייה אחד גדול ועוד קטמון שאצלה בכלל כל הבתים נראים אותו הדבר", משכתי בכתפיי באדישות אבל בטני הוצפה חמימות כשידו ירדה מההגה ולחצה את ירכי בחוזקה.
"למה, את מתבלבלת כשאת נוסעת כאן?", חיוכו הצדדי עלה על פניו כשבחן אותי לרגע קצר.
"פחחח נראה לך? מה פתאום! אני נולדתי כאן. אני חיה ונושמת את העיר הזאת חבר", הדגשתי בכוונה את המילה האחרונה כדי להתריס וללעוג לו מעט.
ציקצוק הלשון שלו גרם לי לצמצם עליו את עיניי בזעף.
"כל כך צעירה וכבר עם בעיות זיכרון? אוי אוי אוי.", המניאק החוצפן הסתלבט עליי כל כך והצמיד את שפתיו אחת לשניה כאילו כואב לו עליי, "אני אחפש בשבילך נוירולוג מצוין שאולי יכול לעזור, אבל אני באמת מקווה שהבעיה שלך לא חשוכת מרפא".
הלוואי היו לי בעיות זיכרון, ככה הכל היה פשוט יותר.
"שתית מיץ אומץ הבוקר או שסתם תפסת תחת?", כיווצתי עליו את עיניי כל כך שבקושי יכולתי לראות את החיוך המשגע שלו שעשה לי חם בבטן.
"האמת שתפסתי תחת, אתמול בלילה, כשישבת עליי וטרפתי לך את הכוס המתוק שלך", ידו לחצה את ירכי כל כך חזק שנאנקתי, הדברים הבוטים שאמר השכיחו ממני לגמרי איך נושמים.
"אדיר..", הרגשתי איך הסומק הציף לי את הפנים ויכולתי לתאר לעצמי שאני בטח נראית כמו עגבניה.
התכווצתי על המושב והצמדתי את רגליי בחוזקה אחת לשנייה כשהרגשתי את איברי מתעורר ומתחנן ליחס.
"אני מצטער. הגזמתי." ידו עלתה מירכי לאחוז את סנטרי כשעצר בחניה פנויה שהוא מצא ליד אחד הקיוסקים של השכונה. לראות שהוא היה ער אליי ושם לב למבוכה שלי חימם לי את הלב.
"לא. זה דווקא היה מאוד לוהט, סתם פשוט לא הייתי מוכנה לדיבור הסוטה שלך", הסתכלתי לתוך עיניו כשניסיתי להיראות אמיצה ששום דבר לא מזיז לה.
עיניו האפורות הצטמצמו עליי כאילו בחן את פניי בלי בושה,
"אממ את משחקת אותה גיבורה בשבילי, לב? כי הסומק שעל הפנים שלך די מסגיר אותך.." אגודלו החליקה על לחיי קרוב לשפתיים ועיניו קראו עליי תיגר.
אני נשבעת שאין לי מושג מאיפה תפסתי את האומץ הזה, אבל נשכתי את שפתיי לנגד עיניו והורדתי את ידו מלחיי אל בין רגליי אחרי שפתחתי אותן בשבילו.
רכנתי אליו מעט ושירבבתי את לשוני בלי בושה,
"אני לא משחקת אותה חבר, אני באמת גיבורה", הסתכלתי עמוק לתוך האפור הסוער שבעיניו שהצטעפו לגמרי עכשיו, "הסומק הזה שיש לי על הלחיים הוא לא מבושה או מבוכה, אל תתבלבל. אני אדומה רק כי הדם שלי הפך חם עכשיו בגללך", הייתי כל כך קרובה אליו שלחשתי את המשפט האחרון לשפתיו. ובתכלס זה לא היה שקר גמור, רק חצי מהאמת כולה.
התענגתי כמו פסיכית על עיניו הפעורות מהלם כאילו גם הוא לא הבין איפה החבאתי עד עכשיו את הדיבור הבוטה שלי.
