"ליביצ'קה, מ1 עד 10, כמה חיי המרפאה שלנו משעממים אותך שאת פשוט יושבת ומשרבטת קשקושים על הדפדפות?", בוריס, הרופא המבוגר והמקסים שהערכתי מכל הלב התיישב על אחד מהכיסאות שלצידי וחייך למראה דמותי.
"13", השבתי במשיכת כתפיים וחייכתי לראשונה חיוך אמיתי כשהמבטא הרוסי הכבד שלו התנגן באוזני בצליל מקסים. "אתה חושב שהיו שולחים אותי להסתכלות פסיכיאטרית אם מישהו מקצועי היה נחשף למה שציירתי כאן?", שאלתי כשהזדקפתי מישיבתי הכפופה ובחנתי את הקשקושים המטופשים שציירתי על הדפים. במשך כל הימים האחרונים הכרחתי את עצמי לגייס כוחות ולשדר קלילות.
מה כבר יכולתי לומר לכולם? שאני מרגישה סחוטה ומרוקנת רגשית עד שאני לא שמה לב אפילו לדברים שאני עושה?
עיניו התכווצו כשזרם איתי והעמיד פנים שהוא בוחן את ציוריי, "אמממ אני חושב שכבר יצא לי לראות ציורים חולניים יותר משלך, אבל את לגמרי בדרך הנכונה", חיוכו הבליט את הקמטים החרושים בזוויות עיניו הטובות. "לפחות תשמחי לדעת שבקרוב יהיה כאן שמח. בדקות הקרובות יתכנסו אצלנו צוות גדול של סוהרים לפני פשיטה, מה שאומר שככל הנראה משעמם כבר לא יהיה לך".
נדרכתי והרמתי את מבטי מהדף אליו.
"תדריך?" שאלתי במתח וליבי החל להלום בחוזקה מהמחשבה שאולי גם לוחמי העילית של יחידת מצדה ישתתפו בפשיטה הממשמשת ובאה.
זה אומר שאזכה לראות אותו סוף סוף?
"כן, קיבלתי דיווח במירס משי, נכנסה אינדיקציה שגם היום כנראה יהיה הפס"ד כמו שהיה אתמול. הבנתי ממנו שלכמה אסירים באגף 19 יש אגרופנים וסכינים מאולתרות".
אוקיי, אם יש עדיין אינדיקציה על סכינים מאולתרות בטוח שהם ישתתפו בפשיטה הזו.
בעצם, מצד שני- אתמול הם לא לקחו חלק בפשיטה שהייתה.
נשכתי את פנים הלחי שלי בחשש ממה שיקרה אם וכאשר אראה אותו אחרי שלושה ימים שלמים בהם הוא עשה הכל כדי להתחמק ממני.
לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו אפילו פעם אחת מאז אותו בוקר יום שני שבו נתקלנו זה בזו בשביל המוביל למגורים, וזה לא שלא ניסיתי...
הייתי כ"כ נואשת לראות אותו שמצאתי את עצמי פעם אחת נכנסת לחדר הכושר של הסגל ומחפשת אחריו כמו טיפשה, אבל הוא לא היה שם בניגוד לחבריו, ארז ובועז, שהפגיזו בביצועים מפילי לסתות באזור של המשקולות.
במשך שעה שלמה של פעילות אירובית מאומצת, שאגב עד עכשיו אני מרגישה את השרירים שלי צורחים מכאב, כל שעשיתי היה להסתכל על דלת החד"כ ולקוות שייכנס, מה שלא קרה בשום שלב של אותו הערב...
"מתי התדריך?" שאלתי בקול שלא הצליח להסתיר את הציפייה וההתרגשות שבאפשרות שאזכה לראות אותו סופסוף.
"בעוד רבע שעה בדיוק", השיב לאחר שהציץ בשעון שעל מפרק כף ידו. עיניו החכמות בחנו אותי בשעשוע, "אני רואה שאת ממש מצפה לאקשן, אה?"
כגודל הציפייה- כך גם גודל האכזבה.
נעמדתי בשורה האחורית לצידה של תומי וניסיתי לתפוס את עיניו היפייפיות בכל דרך שיכולתי, אך מבטו נותר נעול על שי שהסביר איך הפשיטה תתבצע ואילו כוחות ייקחו חלק פעיל בה.
גמעתי את דמותו בשקיקה. חקקתי כל תו של פניו במוחי ובטני התהדקה בכאב וכמיהה כשהבחנתי בשקיות שהיו תחת עיניו היפות. שקיות שהעידו שגם הוא בדיוק כמוני התקשה לנוח כמו שצריך וששנתו הייתה טרופה.
בשום שלב של התדריך הוא לא הסתכל לכיווני, אלא התמקד רק במודל המחורבן שהופיע על המקרן.
עד כדי כך אתה שונא אותי שאפילו להסתכל לכיווני אתה לא מסוגל?
"את חושבת שתהיה לנו היום הרבה עבודה?" תום לחשה אחרי שנעצה לי מרפק בצלעות.
סובבתי את ראשי אליה ושלחתי לה מבט זועף, "זה פאקינג כאב, תומי!" סיננתי מבין שיניי בכעס כשלמעשה הוצאתי עליה עצבים שלא הגיעו לה כלל.
"אופס, סורי", משכה בכתפיה והצמידה את שפתיה לחיוך דק ולא בדיוק מתנצל, "שעה אני מנסה לדבר איתך אבל היה נראה שאת לא מקשיב-".
"ליבי ותום", קולו הגבוה של שי גרם לשתינו לקפוץ במקום, "תתנו לי מתישהו להעביר תדריך שבו לא אצטרך להעיר לכן?" עיניו רשפו כשהביט בנו בחוסר שביעות רצון.
הרגשתי איך הלחיים שלי מאדימות ואיך חזי מתלהט במבוכה כשעיניהם של כולם ננעצו בנו בחוסר טאקט מובהק.
השפלתי את מבטי לרצפה בניסיון להתחמק ממבטים מביכים ונשכתי את שפתי התחתונה.
הרגשתי פיזית איך העיניים הספציפיות שרציתי עליי קדחו חורים בפניי והרמתי את מבטי בהיסוס כדי לפגוש את מבטו היפייפה והמלא בכאב.
לרגע אחד קצר הגוף שלי הגיב כאילו ספג מכה פיזית.
נשימתי נעתקה וליבי החל להלום בקצב מסחרר, כל ישותי הגיבה לאפור המיוחד שבעיניו בגל עצום של כמיהה.
אלוהים, אני מתגעגעת אליו כ"כ.
אמנם עמדנו במרחק של כמה מטרים אחד מהשניה, אבל ראיתי בבירור שגם הוא בדיוק כמוני הרגיש במלוא העוצמה את המשיכה המשכרת ואת האהבה המרסקת שפעמה בינינו ללא הפסקה.
ברגע הזה יכולתי ממש לראות שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לנשום כמו שצריך כשמושא האהבה שלו לא לצידו.
"יאללה חברים, שיהיה לנו בהצלחה", שי חתם את התדריך במשפט הקבוע ופנה לצאת מחדר התדריכים הגדול כשאחריו נהרו עשרות סוהרים ולוחמי מצדה.
