הבלרינה שלי

יום חדש

המטוס שלי בדיוק נחת, גופי היה מותש מהטיסה והעייפות הכתה בי, אבל אני יודעת שאני חייבת להישאר ערנית, רק עוד קצת, לפחות עד שאגיע למעונות.
סחבתי את המזוודה בחוסר כוחות ויצאתי מנמל התעופה, עיניי נפערו ברגע שאורות ‏ניו-יורק פגעו בראייתי, זה כל כך יפה, העיר גדולה כל כך, הכבישים מפוצצים במכוניות, כל אחד נראה שונה כל כך מהאנשים בארץ, לקחתי נשימה עמוקה מהאוויר הנקי והקריר של רחובות ניו-יורק והמתנתי למונית שהזמנתי.

אחרי כמה דקות ארוכות מונית צהובה נעצרה לידי, ״היי, את ריילי?״ הוא שאל, והנהנתי במהירות, הוא יצא מהמכונית ועזר לי להכניס את המזוודה לבגאז׳, נכנסתי למושב האחורי של המונית והבטתי לעבר החלון, הכל כל כך שונה פה, אפילו האנשים פה שונים, יש לי את ההזדמנות להתחיל מחדש, להיות עצמי ולא לפחד על דברים שיוצאים לי מהפה, אני מתכננת לנצל כל רגע ורגע במקום הזה, יש לי הרגשה טובה לגבי זה, אני באמת חושבת שאני אצליח, אני בטוחה שאצליח.

אני מקווה שמתישהו הכאב שבליבי יפסק, אני כבר מתגעגעת למשפחתי, אף פעם לא הייתי במקום כל כך הרבה זמן בלעידהם, ‏הוצאתי את הטלפון שלי מכיס מכנסי הג'ינס שלי ונכנסתי להודעות, והתחלתי להקליד לאמי שהכל בסדר אבל מיד מחקתי, אני לא יכולה לשלוח להם הודעה כל כך מהר, אז הם ישר יתגעגעו, ויגרמו גם לי להתגעגע, רק עוד קצת, אולי בערב אשלח.
הנהג עצר ליד מתחם ענקי של דשא ליד בניין ארוך ויוקרתי, הפה שלי נפער, זה פאקינג ענקי, ״סליחה גברתי את הולכת לשלם?״ נהג המונית שאל והוציא אותי ממחשבותיי, ״כן, ברור, סליחה״ אמרתי והגשתי לו שטר של 40 דולר, יצאתי מהמונית והבטתי סביבי, אני עדיין לא מאמינה שכאן אני הולכת ללמוד.

המקום יפהפה, כל כך נקי וחדש, אני אף פעם לא הייתי מאמינה שאני אלמד פה, אבל עבדתי קשה, קרעתי את התחת שלי בשביל המלגה הזאת, אני הייתי צריכה לגרום לגוף שלי לסבול, לקום כל בוקר לכאבים נוראיים בשביל שאתקבל לפה, והאמת, שזה היה שווה כל רגע, כל קרקור בטן, כל אצבע נפוחה, כל הדמעות וטיפות הדם, פאקינג הכל.
התקדמתי לעבר המבנה בידיים רועדות, אלוהים אני כל כך פוחדת, הכל יכול לקרות ברגע שאדרוך בבניין הזה, חיי ישתנו לתמיד, ואני מקווה מאוד שלטובה.

נכנסתי לבניין והבטתי סביבי, בדיוק כמו שדמיינתי, הכל כל כך מפואר, תמונות של רקדנים תלויות על הקיר, אור צהבהב בוקע מהנברשת* שבמרכז התקרה, ציורים מיוחדים ועתיקים על הקירות, לכל ציור יש סיפור, יש בי את הדחף לבדוק עליהם, לחפש תשובות לשאלות שמעולם לא נשאלו, אבל אני לא יכולה, כמה שאני רוצה, לעולם לא יהיו לי את התשובות שאני מחפשת, התקדמתי לעבר שולחן הקבלה ששם ישבה אישה בשנות ה-30 ‏לחיה, ״היי, אני אשמח לדעת איפה אוכל למצוא את המעונות״ שאלתי אותה בהתרגשות והיא הביטה בי בבלבול, ״‏אני מצטערת חמודה, את צריכה קודם להתקבל לבית ספר בשביל להיות במעונות״ היא אמרה והתחילה להתעסק במחשב, ״אני לומדת פה״ אמרתי בכעס והיא סרקה אותי שנית.