הבלרינה שלי

חרדה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

״משהו מציק לך״ קולו רציני, הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, כל הבוקר הזה אני מרגישה בתוך מחשבות, משום מה השיחות לא יוצאות לי מהראש, מה הסיכוי שיתקשרו אליי פעמיים ממספר חסוי, אולי זה סתם צירוף מקרים אבל זה מתחיל להציק לי, אני לא רוצה סתם להלחיץ אותו אז אני בוחרת לשתוק, ״סתם, אני לא בטוחה שאני מוכנה לעזוב את המקום הזה״ אני פולטת, זה לא שקר, בכלל לא, אני לא רוצה לעזוב, אבל זאת לא הסיבה שאני לחוצה, הוא סורק אותי מכף רגל ועד ראש ובוחר לעזוב את זה, לפחות לבנתיים, אני מסיימת להעמיס את המזוודה על האוטו שלו.

אני נכנסת למושב וחוגרת, הוא מצטרף אליי, ואני יכולה להרגיש את המבט שלו, המבט ששורף אותי שוב ושוב, ״אני מבטיח לך שיהיה בסדר, את לא צריכה לדאוג״ קולו עמוק, כף ידו עולה ללחיי ומלטפת בתנועה מרגיעה, אני פולטת נשימה שהייתה תקועה עמוק בבטן שלי, אני לא מצליחה להירגע, אני בקושי חושבת כרגיל, אני מחייכת אליו חיוך מאולץ שלוקח לי כמה דקות טובות לעלות אותו על שפתיי, למרות כל המאמצים שלי הוא לא נראה רגוע, להפך, הוא נראה מוטרד מההתנהגות שלי, והאמת היא שאני מוטרדת מההתנהגות שלי.

הוא מתניע את האוטו ומתחיל לנסוע, הלב שלי עוד שניה יוצא מהחזה שלי, ואני מסיטה את מבטי ממנו, אני לא יכולה יותר להסתכל עליו, אני מרגישה שאני משקרת לו, בוגדת בו שוב, אבל אני באמת לא חושבת שזה משהו רציני, וכמו שאני מכירה אותו הוא יתחיל לדאוג לי, ולא בא לי להיות עוד מטען על הגב שלו, אני מסתכלת דרך החלון, העצים הירוקים עוד עוטפים אותנו, המקום נותן לי רגע לחשוב, לעכל את כל מה שעברנו פה, בניגוד לפעם האחרונה אני זוכה לראות את הדרך והיא יפהפייה, הכל מלא צבע, לא אפור, פשוט מלא צמחייה, פרחים, נהרות, ממש גן עדן.

רגלי קופצת במקום שלה, אני חייבת למצוא דרך לעצור את החרדה שלי, כף ידו מונחת על ירכי, הוא עוצר את התנועות, אני שולחת אליו מבט, ומגלה שהוא כבר מסתכל עליי, מבטו עובר ביני לבין הכביש, הגוף שלי כואב, אני מרגישה כל כך חסרת מנוחה, עיניו הכחולות סוערות, כמו הים, הוא מרגיע אותי עם מגעו, שולח זרמים חמים במעלה גופי, אני זקוקה להרגיש אותו, נואשת לזה, ״מה את צריכה שאעשה כדי שתירגעי ילדונת?״ הקול שלו שובר את השקט, אני רועדת במקום, אלוהים אני מתנהגת כמו ילדה קטנה, אני לא יכולה להמשיך בזה.

אני משתעלת בשביל להסתיר את קולי השבור, וחושבת טוב טוב לפני שאני מוציאה את המילים מהפה, ״אני בסדר, רק תתרכז בכביש״ קולי בוגד בי, עצבני, לעזאזל, הוא שולח אליי מבט נוסף שאומר לי בדיוק כמה הוא קונה את השקרים שלי, הוא מאותת ועוצר בצד הכביש הראשי, ״מה אתה עושה-״ אני מתחילה להתנגד אבל הוא קוטע אותי ״בואי הנה״ הוא פוקד, אני קופאת, הוא מעודד אותי ומחייך אליי, אני פותחת את החגורה ועוברת למושב שלו, מתיישבת מעל ירכיו בפיסוק, ידיו עולות לפניי והוא מכניס את שיערי מאחורי אוזניי, אני עוצמת את עיניי ונאחזת בכוח שלו, סופגת אותו, אני רוצה להישאר פה לנצח.