הבלרינה שלי

כאב

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

קמתי שבחוץ כבר החשיך, השעה הייתה רבע לשבע ורוני לא הייתה בחדר, איפה הילדה הזאת כל הזמן, ולאן היא בורחת?, התרוממתי באיטיות למצב ישיבה וכאבים חדים תקפו את רגליי, אף פעם לא הגבתי ככה מאימון, לעזאזל אימון אחד מסכן מתוך כל המיליון אימונים שלי השנה, סידרתי את שיערי בעזרת אצבעותיי והתרוממתי לעמידה, אני חייבת להמשיך להתאמן, אני חייבת להשקיע בשביל לקבל את התפקיד הזה, לבשתי במהירות טייץ שחור ארוך וחזיית ספורט, אספתי את שיערי לגולגול מהיר, הרי אני לא הולכת לשום שיעור, זה רק בשביל עצמי.

לקחתי את נעלי הפויינט שלי ויצאתי מהחדר, הלכתי לסטודיו בשקט בשביל שלא יתפסו אותי, אני לא יודעת אם מותר לי בכלל להיות שם, אף פעם לא אמרו שאסור אבל גם אף פעם לא אמרו שמותר.
נכנסתי לסטודיו ורוח קרירה תקפה את גופי החשוף, לעזאזל הם לא מכבים את המזגנים לעולם?, התיישבתי על הריצפה ליד הבר והורדתי את גרביי, אצבעותיי היו נפוחות ואדומות, חלק כבר הספיקו להפוך לסגולות, זה רק מהיום?, לא נורא, סבלתי כאבים גרועים יותר, הכנסתי את כף רגלי לתוך הנעל ועיוותתי את פניי בכאב,לא נורא, עוד קצת, עשיתי את אותו הדבר ברגל השניה והרגשתי כל חלק וחלק ברגליי הכואבות, זה מרגיש כאילו מישהו ריסק לי את העצמות באצבעות, זה כואב ושורף, אבל אני חייבת להמשיך להשקיע.

התרוממתי ונשכתי את שפתי התחתונה בסבל, עצמתי את עיניי וניסיתי לחשוב על כל דבר אחר חוץ מהכאב, אבל זה לא אפשרי, אני צריכה לרקוד, אני ארקוד ואשכח מזה, התחלתי לבצע את הצעדים שלימד בשיעור אבל היה לי קצת קשה להתרכז שכל רגע אצבעותיי נדחסו וכאבו, אבל ״רק עם כאב יש תוצאות״, אני חוזרת על המילים שהייתי אומרת לעצמי, התחלתי להסתובב בפירואטים אבל בשלב מסויים רגליי כשלו ונפלתי על הריצפה, דמעות עלו לעיניי ומיהרתי להוריד את הנעליים מרגליי, מה אני חושבת לעצמי? זה כואב, כואב יותר מידי.

״את יודעת בתור מישהו שחי עם כאב שנים ולא התלוננן פעם אחת, ברגע שהגוף שלך אומר לך די, זה די, זה אחת מהתכונות הכי חשובות שתהיה לרקדנית, להקשיב לגוף״ קול עמוק גרם לי להרים את ראשי, אנטוניו עמד בקומה העליונה והסתכל עליי מהמרפסת ״אתה אף פעם לא יוצא מהמקום הזה?״ שאלתי והתעלמתי ממה שאמר, ״זאת לא הדרך להתחמק ממה שאמרתי״ הוא אמר כאילו הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, אני שונאת את ההרגשה הזאת, שונאת את העובדה שאני מרגישה כאילו אני צריכה להתחבא לידו.

״אני בסדר״ אמרתי בעקשנות ונעמדתי על רגליי ״רואה?״ אמרתי וגילגלתי לו עיניים, ״עכשיו אתה ממשיך לעמוד פה? או שאני יכולה להמשיך״ שאלתי והוא היה נראה מהורהר, פעם ראשונה שזכיתי להבחין ברגש אמיתי, בסימן למשהו אמיתי, ״אני לא חושב שכדאי שתבואי לשיעור שלי מחר וגם עכשיו, את צריכה לנוח״ הוא אמר או יותר נכון קבע, אפילו לא שאל, ״לא״ אמרתי בהחלטיות, הוא לא יהרוס לי גם את זה, נמאס לי מזה כבר, אני לא מצליחה להבין אותו.