הבלרינה שלי

מסכות

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

הלכתי בשקט במסדרונות בזמן שהמחשבות שלי כל כך רועשות, הפרצוף היחיד שמתנגן לי בראש זה של אנטוניו, הוא פשוט תקוע שם לנצח, זה מרגיש כאילו אני לעולם לא אשכח אותו, כאילו הוא חלק מתוך הראש שלי, שהוא לעולם לא יצא, זה פשוט בלתי אפשרי, מה הולך לקרות?, איך?, אני שונאת להרגיש כל כך חסרת מודעות, זה כאילו אני חיה בחושך, כל התשובות מעורפלות, הכל כל כך לא ברור, אני לא רוצה להשתנות, אני לא רוצה לשכוח את מה שקרה פה, אני לא רוצה שהוא יחזור להיות בן הזונה שהוא היה, או לפחות ניסה להראות.

אני צריכה לדעת, אני רוצה לדעת איך להתנהג, איך להיות לידו, אני רוצה-, אני אפילו לא בטוחה מה אני רוצה, אני מרגישה כל כך סתומה וחסרת ידע, אני לא מצליחה להבין כלום יותר, זה כל כך מתסכל, כל כך מעייף, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב על זה, זה מעסיק את הראש שלי 24/7 לפעמים זה לטובה אבל לפעמים זה לרעה, כמו עכשיו, אני רוצה להאמין, אני רוצה לתת סיכוי, אבל לא בא לי להיות לבד בזה, אני רוצה לדעת מה אנטוניו חושב, מה הוא מרגיש, אבל באמת, מתחת לכל המסכות.

המחשבות האלו רק הופכות את הכל לגרוע יותר, משאירות לי טעם רע, יום אחד זה יקרה, יום אחד אני אגלה את הכל, אדע את האמת, זה פשוט עניין של זמן, וגם זה לא בא בכזאת קלות, אני צריכה לעבוד גם בשביל זה, אני צריכה להילחם בשביל לזכות לתשובות ממנו, וזה פשוט מעייף, לא בא לי להרגיש ככה, לא בא לי לעשות הכל בשביל לזכות למעט תשומת לב, אני פשוט יודעת שאם אני לא אעשה כלום אני אחר כך ארגיש רע, אני אתבאס שאדע שכלום לא עבד בלי שאפילו ניסיתי, אם אני אגיד את האמת אני אפילו מעדיפה שיחזור לרדת עליי בשביל לראות אם קצת אכפת לו, אבל זה כל כך טיפשי המחשבה הזאת, אסור לי לתת לו לשלוט על חיי, אסור לי לתת לעצמי להיפתח אליו, זה יהפוך לגרוע יותר ממה שזה, וזה כבר מאוד גרוע, לפחות מבחינתו.

אחרי עוד כמה דקות הליכה הגעתי כל סוף לחדר המעונות, אלוהים אני עדיין מרגישה כל כך עייפה, כל כך חלשה, אני באמת הרגתי את עצמי, אני מרגישה כל כך לא שלמה, כל כך שונה, לא חזקה כמו בדרך כלל, פיזית ונפשית, הוצאתי את המפתח מכיסי ופתחתי את הדלת, שנכנסתי רוני עמדה במרכז החדר עם הטלפון צמוד לאוזנה, ״אתה בטוח? אתה יכול אולי לחפש בבית חולים אחר?״ היא המשיכה לשאול, ״אני אומרת לך שחברה שלי פאקינג מאושפזת ואתה אומר שאתה לא יודע, מה זה השירות הזה-״ היא החלה להתפרץ על הנציג בטלפון, ״רוני״ אמרתי בשקט והיא הסתובבה והביטה בי בהלם, ״סליחה ולא תודה על העזרה שלך״ היא אמרה בכעס וניתקה את הטלפון, לפני שהיה לי את הזמן להגיב היא רצה אליי ועטפה את גופי בזרועותיה, ״רייל! את לא מבינה כמה דאגתי, את נורמלית?״ היא אמרה במהירות ונשמה נשימה עמוקה בזמן שהיא מחזקת את אחיזתה בגופי.