הבלרינה שלי

היא

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

הילדה הזאת, היא שונה, אני לא מצליח להבין אותה, אני באמת מנסה, אף פעם לא הייתי אחד שמתעניין באנשים, אף אחד פאקינג לא מעניין אותי, אף פעם לא הייתי צריך את זה, הייתי צריך לדאוג אך ורק לעצמי, אבל יש לה משהו אחר בעיניים, משהו שונה מהתלמידות האחרות, יש לה תשוקה מיוחדת, תשוקה וביטחון שלא ראיתי באף אחת, די היה קשה לא לראות אותה במיוחד בגלל הרושם הראשוני שלה, אבל אני יודע שיש מעבר למה שהיא בוחרת להראות.

לעולם לא התכוונתי לפגוע בה, אני פשוט לא יכול לתת לה להתקרב אליי, לעולם, לא משנה כמה אני מנסה להתרחק ממנה אני מפסיד בקרב של עצמי, אני מעדיף שהיא תשנא אותי, אני מעדיף שהיא תתרחק ממני בכל צורה אפשרית, אבל לפעמים גם אני נשבר, אני לא יכולתי יותר, ברגע שהבטתי בפניה הרועדות באותו הערב ידעתי שהגזמתי, אני פשוט לא יכול לסבול את המחשבה שהיא יכולה לראות עליי כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה דברים שאני מעדיף להשאיר בעבר, לשכוח אותם, להשאיר אותם טמונים בתוכי, לעולם לא לתת להם לצאת, אני מודע לזה שאני בן זונה, אני יודע שאני חרא בן אדם, אז למה שאני מתנהג ככה לידה אני מרגיש רע, אני מרגיש כאילו אני צריך להיזהר, זה מזעזע.

אני שונא את זה, אני שונא את העובדה שאני אוהב את החוצפה שלה, שכל פעם שהיא פותחת את הפה וזורקת הערות אני מתאפק לשמור על קור רוח, לא להישבר.
זה לא שאני רוצה להיות מניאק, זה לא שאני רוצה להפוך את החיים שלה לקשים יותר, לאמלל אותה, אני פשוט לא מכיר עוד דרך אחרת, אני מכיר רק את הדרך הקשה, שום צמר גפן וחלומות מתוקים, רק סיוטים, זה כאילו משהו בה מושך אותי, סוחף אותי, היא נראת כל כך עדינה ומלאת אישיות, אי אפשר היה להתעלם ממנה.

שראיתי את ההבעה על פניה ברגע שפלטתי את המילים הפוגעות הרגשתי את הצוויטה בלב, הרגשתי כאילו פגעתי במישהי שיקרה לי, אבל היא לא, היא כלום, אני בכלל לא מכיר אותה, הייתי חייב זאת הייתה הדרך היחידה לגרום לה להתרחק ממני, זאת הדרך היחידה לגרום לה לשנוא אותי, אבל שחזרתי בחזרה לחדרי לא יכולתי למחוק את המבט שהיה בפניה, הייתי חייב למצוא דרך, אז הלכתי לסטודיו, הלכתי לנקות את ראשי, בחיים לא ציפיתי לראות אותה שם, אבל היא הייתה שם, היא הייתה שם ורקדה בצורה הכי מושלמת ומדוייקת שאי פעם ראיתי, באותו רגע הצטערתי על כל מילה מזלזלת שהוצאתי מפי כלפיה, היה לי את הדחף להתנצל בפניה וכך עשיתי, אני יכול להיות בן זונה קר אבל לידה אני מרגיש חלש יתר, כאילו היא ממיסה את כל החלקים הרעים שבי.

אבל אסור לי לתת לה להיכנס, אסור לי להיות סקרן לידה, אני צריך לגרום לה להתרחק ממני, לא משנה כמה קשה זה יהיה, למרות הדחף שיש לי לגלות עליה הכל, לדעת מי היא, אני חייב להתנגד לזה, לא לתת לעצמי להתפתות, לשלוט בעצמי, היא בסך הכל ילדה מלאת הפתעות, לא יותר, ואני לא צריך להתייחס אליה שונה, היא תלמידה, תלמידה מסקרנת ושונה, אבל תלמידה.