הבלרינה שלי

הלוואי

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

קמתי מהאור שחודר לחדר, הגוף שלי עדיין מותש, אבל כבר יותר טוב,  אני לא במיטה שלי, שיט, אני בחדר של אנטוניו, לעזאזל, פאק, שכחתי לגמרי, אתמול היה מטורף, הוא ישן איתי במיטה, מה עשיתי, אין מצב, ריחו הגברי עוטף את החדר והצד שלו עוד חם, הוא כנראה בסלון או משהו, אני לא מאמינה שהוא נשאר לישון פה, איתי, זאת הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו הוא באמת נפתח אליי, למרות העובדה שהוא עדיין סגור ואני לא יודעת עליו כלום, אתמול היה בו טיפת אמת, כנות, משהו שלא ראיתי בו לפני, הייתה לו דאגה אמיתית, אני לא יודעת איך להגיב למצב הזה.

התרוממתי לישיבה וסחרחורת תקפה את ראשי, גרוני יבש כמו מדבר וזועק למים קרים, העברתי את כף ידי בתוך שיערי הנפוח והמסורבל, לעזאזל אני בטח נראת נורא, אני מרגישה כאילו משאית דרסה אותי, קמתי לעמידה וניסיתי ללכת, אבל גופי פשוט חסר כוחות, אני פשוט לא יכולה להחזיק את עצמי, רעש פתיחת הדלת גרם לי להרים את מבטי, אנטוניו נכנס לחדר, לבוש בטרנינג אפור בלבד, שיערו הכהה רטוב ונופל על פניו, טיפות מים יורדות במורד חזהו, פאק, הוא נראה כמו פאקינג פסל, שכחתי שכל זה מוחבא מתחת לחליפות הכבדות והגדולות, רגליי רעדו ושניה לפני שקרסתי אנטוניו מיהר אליי ואחז בגופי, ״מה את עושה ילדונת? חשבתי שאמרתי לך לנוח״ הוא נזף עם מעט ציניות שגרמה לחיוך ענקי לעלות על פניי.

״סתם רציתי קצת לזוז״ אמרתי והוא כיווץ את גבותיו בשעשוע, ״לא עכשיו, בואי אני אעזור לך לחזור למיטה״ הוא אמר ונשמע שונה מבדרך כלל, אלוהים אני באמת מחבבת את אנטוניו החדש, הוא מרגיש אמיתי יותר, כמו בן אדם טוב, ידעתי שיש מישהו כזה מתחת לכל המסכות שלו, הוא עזר לי ללכת באיטיות בחזרה למיטה והושיב אותי שיהיה לי נוח, ״אתה יודע, אני לא נכה אני יכולה לשבת לבד, זה בסדר״ אמרתי והוא התעלם, גילגלתי לו עיניים ונאנחתי, הוא ממש ילד קטן, טוב, רק לפעמיים.

״תנוחי, אם את צריכה משהו תקראי לי״ הוא אמר ואני הנהנתי, הוא הסתובב והתקדם לכיוון הדלת, ״רגע אנטוניו״ קראתי לו והוא נעצר והסתובב ״כן ריילי?״ הוא שאל ״אתה יכול להביא לי מים בבקשה?״ שאלתי והוא הנהן וחייך חיוך צדדי קטן, הוא יצא מהדלת והשאיר אותי לבד להתמודד עם מחשבותיי, לעזאזל, שכחתי איזה מהמם החיוך הזה, אני בכלל לא אמורה להיות פה, אני בטוחה בזה, אז למה הוא מסתכן ומרשה לי להישאר?, הוא שנא אותי, עד עכשיו הוא לא יכל לראות אותי, אז למה עכשיו הוא דואג לי, מביא לי דברים, עוזר לי, הוא לא צריך לעשות את זה רק בגלל שהוא מרגיש רע, זה פשוט טיפשי.

אחרי כמה דקות הוא נכנס לחדר עם מגש מפוצץ בדברים, ריחות מדהימים של אוכל טרי וחם, ברגע שקלט את מבטי הוא גיחך והניח את המגש על רגליי, ״תאכלי, את צריכה את זה״ הוא אמר והתיישב בכיסא שליד המיטה, הבטתי לכיוון האוכל ופי נפער, זה יותר מידי, יש שם חביתות מכל הסוגים, גבינות, ירקות, לחמים, כוס קפה, כוס מים, ומיץ תפוזים, מי יאכל את כל זה?, הוא משוגע או משהו?, הרמתי את מבטי אליו בשאלה והוא משך בכתפיו ״לא ידעתי מה את אוהבת אז הכנתי הכל״ הוא ענה לשאלה
השקטה שלי, ״אתה לא נורמלי, אתה הכנת את זה?״ שאלתי והוא הנהן, ״עכשיו תאכלי״ הוא אמר, ״הכל״ הוא הוסיף, ״אתה רוצה שהקיבה שלי תתפוצץ או משהו? אתה מנסה להרוג אותי?״ שאלתי והוא צחק, ״לא, אני מנסה להשאיר אותך בחיים״ הוא השיב ואני נאנחתי.