הבלרינה שלי

האגם

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, (השיר מצטרף בפרק) תהנו אהובות שלי❤️

אנטוניו כבר החנה את האוטו מול בניין נוצץ ומיוחד, לא ראיתי את זה לפני, הכל פה כל כך מואר ומפואר, אלוהים אני כל כך מתרגשת.
ההרגשה שעוברת בגוף שלי היא מדהימה, כמו צמרמורת מהלחץ ופחד מההתרגשות, אין לי מושג מה מצפה לי שם, אני לא יודעת בכלל מה הולך לקרות, אבל אני סומכת עליו, זה מוזר אבל יש לי הרגשה שהוא לא יעשה משהו לרעתי, לעולם.

הוא יצא מהאוטו ופתח לי את הדלת, הוא עזר לי לצאת מהרכב ואז אחז בידי בזמן שהתקדמנו לשם, ״עכשיו אתה מוכן לספר לי כבר איפה אנחנו?״ שאלתי והוא חייך חיוך צדדי והניד בראשו, ״עוד מעט ילדונת, סבלנות״ הוא אמר ואני כיווצתי את פניי בכעס, אני שונאת שאומרים לי לחכות, הוא כל כך מציק אבל גם כל כך פאקינג מושלם, ״רק דבר אחד אחרון״ הוא אמר שנעמדנו מול דלת הכניסה, ״את תצטרכי את זה״ הוא הוסיף והושיט לי ‏מסכת פנים מתחרה בצבע לבן, ״היא יפהפייה, אבל למה אני צריכה אותה?״ שאלתי ״את תראי, עכשיו תני לי לעזור לך לשים אותה״ הוא אמר וקשר אותה בעדינות על עיניי, אחרי שסיים הוא שם על עיניו מסכה דומה לשלי בצבע שחור, הוא פתח את דלת הכניסה והרגשתי כאילו ירדו לי חמש שנים מהחיים שלי, אני הייתי בשוק.

אולם מלא, שולחנות עם נרות, מלא אוכל, באמצע היו מיליון זוגות שרוקדים, זה נראה כמו פאקינג חלום, בית מלוכה, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, רק בסרטים זה קיים, ״אלוהים״ מילמלתי ואחזתי בו, אני מרגישה כאילו עוד שניה אתעלף, הכל מרגיש טוב, טוב מדי, פשוט מושלם.
״אתה לא נורמלי״ אמרתי והוא צחק, ״נכון״ הוא הסכים והניח את ידו על גבי התחתון, מגעו החם העביר בי צמרמורת והשאיר סימן קבוע על עורי, לפחות ככה זה מרגיש.

הוא הביט בי ארוכות וחייך, הרמתי את מבטי אליו ועיניו הצטלבו עם שלי, אני אף פעם לא אפסיק לטבוע בתוך עיניו, בתוכו, כל דבר בו פשוט מהפנט, רעש של קליק והבזק של אור לבן הגיעו שניה אחרי, גרמו לי להסיר את מבטי ממנו ולראות מה גרם לזה, מלפנינו עמד צלם שכנראה עושה את זה בשביל מזכרת, אנטוניו לא היה נראה מוטרד ופשוט התעלם מקיומו, ״א- אנחנו יכולים. להתקדם?״ נעמדתי על קצות אצבעותיי ולחשתי לאנטוניו במבוכה, אני לא מרגישה פה בנוח מול כולם, למעלה, ״כן ילדונת״ הוא לחש לי והתרחק בזמן ששפתיו ריפרפו על אוזני, שנינו התקדמנו לכיוון המדרגות הארוכות שמובילות למרכז האירוע, אם חשבתי שאנטוניו יהיה זהיר יותר ממני כנראה טעיתי ובגדול, לא נראה שמפריע לו כל המבטים שמעבירים שהם מסתכלים עלינו, לא אכפת לו מכולם, מבחינתו זה רק אני והוא, לבד.

למרות שזאת טעות לומר שהוא לא נזהר קצת, אף אחד לא יכול לראות את הפנים שלי אז ככה השמועות לא יתפשטו בבית הספר ואף אחד לא יוכל לזהות אותי, לפעמים אני מתבאסת שאנחנו צריכים להיות ככה, שאנחנו פשוט לא יכולים להיות משוחררים ככה בלי המסכה, בלי שום דבר שמפריד ביני לבינו.
אבל אני לא יכולה להתלונן, אני לא במקום להתלונן עכשיו, עכשיו זה הזמן הכי יפה בחיים שלי, בחיים לא הייתי מאושרת כמו עכשיו, בחיים שלי לא הרגשתי כמו עכשיו.