הבלרינה שלי

הרגשה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

אחרי הבוקר המדהים שלי עם אנטוניו חזרתי לחדר והתארגנתי, בזמן האחרון אני מבלה את כל הזמן שלי איתו, אני ממש לא מתנגדת לזה, משום מה אני מרגישה יותר בטוחה בזרועות שלו, בטוחה לידו, כאילו הוא יגן עליי בכל מחיר, בגלל זה ידעתי שאני לא צריכה לוותר עליו כל כך בקלות, הייתי צריכה אותו לידי, אני צריכה אותו לידי, אני פשוט יודעת שהוא יעשה הכל בשבילי ואני יודעת שאני אעשה הכל בשבילו.

ששמעתי את כל מה שעבר הלם תקף אותי, אני לא ידעתי איך להגיב, אף פעם לא הסתכלתי עליו ככה, לא דמיינתי לעצמי שהוא עבר דברים כאלו, לא יכולתי להאמין שהדברים האלו הפכו אותו למי שהוא היום,הוא בסך הכל בן אדם, אבל זה גרם לי להסתכל עליו שונה, גרם לי להעריך אותו יותר, להרגיש משהו שהיה חסר לי, וכאב לי לדעת שהוא לא סיפר בגלל שהוא פחד, בגלל שהוא פחד שאני אברח, שאני אעזוב, שאני ארחם עליו, האמת שאף פעם לא ריחמתי עליו, ואף לא אעשה זאת, הוא הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, הדמות שאני מעריכה, מישהו שיעשה הכל בשביל שלא יהיה לי רגע רע.

אני יודעת שהוא הבן אדם שיחזיק אותי חזק שלא יהיה לי אך אחד, שהוא יגן עליי מכל רע, שהוא פשוט יבין אותי.
אני ורוני יצאנו מהחדר והתקדמנו לסטודיו, דגדוג מוזר מופיע בבטן התחתונה שלי, הרגשה כל כך שונה ומיוחדת מציפה אותי, משהו שלא זכיתי להרגיש לפני, ״רייל הכל בסדר?״ רוני שאלה והניחה את ידה על גבי, בלעתי את הרוק שהצטבר בגרוני והנהנתי בחיוך מזוייף שהצלחתי לעלות, אני לא יודעת מה קורה איתי בכלל, אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שעובר עליי.

נכנסנו לסטודיו אחרי חמש דקות הליכה וכרגיל המקום היה מלא בבנות, אנטוניו עמד והסתכל עלינו נכנסות, עיניו סרקו אותי ומבטו נראה מעט מהורהר, הוא קולט אותי, יודע בדיוק מה עובר לי בראש, הבעיה היחידה זה שאני לא יודעת מה עובר לי בראש, הוא נדרך במקומו והיה נראה כאילו הוא חושב אם להתקדם אליי או לא, חלק בי מתחנן לזה והחצי השני, החצי השני כל כך מבולבל וחסר החלטיות, לעזאזל ריילי.

אחרי כמה דקות אנטוניו נעמד זקוף ושם בחזרה את מסכת הקרח שלו, האכזבה חונקת אותי אבל אני חייבת לזכור, אסור לו, הוא צריך להתרכז בדיוק כמוני, אין לנו זמן, נעמדתי בשורה עם שאר הבנות והתמקדתי בכל דבר אחר, ניסיתי להפסיק לחשוב על האופציה לנשק אותו, אני מרגישה כאילו חלק ממני פשוט נעלם, רק שהוא קרוב החלק הזה קיים, אני לא מצליחה להבין מה זה אומר, אני מרגישה את החור הזה בחזי וזה כואב, כואב עד מוות,  כלום לא כואב יותר מזה.

אחרי החימום שהוא העביר המשכנו כרגיל בשגרה, תנועות פשוטות, חזרה, אבל זה היה מתיש, אני מרגישה את זה בכל הגוף שלי, הוא כואב ותפוס, טיפות זיעה נזלו במורד מצחי, חזי עולה ויורד בקצב מהיר בזמן שאני מנסה להסדיר את נשימתי, אנטוניו שיחרר אותנו לחמש דקות של הפסקת מים ונשימה, הלכתי לאזור התיקים והוצאתי את בקבוק המים ושתיתי, שתיתי עד שהרגשתי את הבטן שלי כואבת, אני כל כך צמאה, בחיים שלי לא הרגשתי כל כך רע אבל גם כל כך טוב אחרי חימום, מה שבטוח זה שזה יכאב מחר, החזרתי את המים לתיק ובדיוק שבאתי להסתובב הרגשתי צל ענקי שמכסה את כולי, זה היה הוא, פערתי את עיניי בבהלה ולא ידעתי מה להוציא מפי.