הבלרינה שלי

מי שאני באמת

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, (בפעם השניה לספר הזה), יש סיבה ממש חשובה שהוא נמצא שם ותבינו בהמשך, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

זיעה נוטפת על גופי שאני פוקח את עיניי במהירות, חזי עולה ויורד בקצב מהיר מהרגיל ואני שומע את פעימות ליבי החזקות באוזניי, ידיים חמימות ליטפו את לחיי ודמות מטושטשת הייתה מולי, ״אנטוניו?״ קולה הרך של ריילי נשמע באוזניי, ״אתה בסדר?״ קולה רעד ולחייה היו רטובות מדמעות שיורדות, שתקתי, לא ידעתי מה לענות, האם אני בסדר?, האם אני חולם?, מה עובר עליי, ריילי שיפשפשה את עיניה בעייפות וגרמה לי להבין שעדיין לילה, ״תחזרי לישון, אני בסדר״ קול לא מזוהה יצא ממני, הוא היה נשמע כל כך חלש ורך, פשוט לא אני.

היא כיווצה את גבותיה והנידה בראשה, היא לא מאמינה לי, וזה בסדר, אני לא הייתי מאמין לעצמי, והאמת היא שאני לא בסדר, הסיוט רודף אותי, היום שאיבדתי את ריילי, היום שהעולם שלי קרס, זה כאילו הוא מחק כל טראומה מהעבר והשאיר אחת כואבת יותר, הכל התחבר, הרגשתי את החרדה מטפסת במעלה גרוני שוב, חשבתי שאיבדתי אותה לנצח, אבל אז שהתעוררתי ראיתי אותה ויכולתי להירגע אבל זה לא אומר שאני לא תקוע בעבר, כי ככה זה מרגיש, ״תספר לי על מה חלמת״ ריילי דרשה בעדינות, הנחתי את כפות ידיי סביב לחייה ונשקתי את קצה אפה, ״זה לא אמור להדאיג אותך״ לחשתי קרוב לפיה, ״אבל זה כן״ היא התעקשה, רעש של טיפות הגשם החזקות שפוגעות בחלונות ממלא את החדר השקט.

ריילי רעדה מהקור או מפחד, לא יכולתי להבחין אצלה בכלום, רק בפניה הכואבות, כאילו היא מרגישה מה שאני מרגיש, את התחושה הלא מלאה הזאת, השבורה, אני מרגיש מפורק אבל גם כל כך מחובר, משכתי אותה בעדינות לתוך חזי והחזקתי בה חזק, אומנם הייתי פחות לבוש ממנה אבל בהחלט הייתי מוכן לתת לה כל טיפת חום שבגופי, זה היא תמיד לפני הכל, אני לא מוכן שיכאב לה יותר, ״חלמתי עלייך״ הודתי בתוך החדר החשוך, ״מאז שעזבת אני לא יכול להוציא אותך מהראש, כל היום אני חולם עלייך, חושב עלייך, אני מרגיש כאילו אני נמשך אלייך כמו מגנט ופשוט לא מצליח לשחרר״ לחשתי לה והרגשתי את גופה מתקשח מתחת לאחיזתי, היא הרימה את ראשה בשביל להביט בי, ״אתה לא צריך לשחרר אותי אנטוניו, כי אני בהחלט לא מתכוונת לשחרר אותך, אני פה״ היא אמרה ודאגה להזכיר לי את זה כמו שהיא תמיד עושה.

אני רוצה להירגע ומשום מה אני מרגיש כאילו זה לא אפשרי, אני לא רוצה להיות לבד יותר, לא רוצה לאבד אותה יותר, והגעתי למסקנה הזאת ממזמן, אעשה הכל בשביל שזה יהיה הדבר האחרון שיקרה, היא גרמה לי להתאהב בה, היא גרמה לי ליפול לרגליה, ולעולם לא אצליח לקום שוב, היא החזירה את ראשה לחזי והתכרבלה בתוכי, כאילו הרגישה את החוסר ביטחון שעבר עליי וניסתה לשפר את מצב רוחי, נשימותיה נרגעו לאט לאט וגופה נהפך לרפוי אחרי כמה דקות, ואז הבנתי שהיא נרדמה שוב, רק אז מחשבותיי כל סוף נרגעו ויכולתי לנשום כמו שצריך, שידעתי שהיא מוגנת לידי, שידעתי שהיא פה.