הבלרינה שלי

60 ימים

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

הויסקי צורב בגרוני, הגוף שלי לא מגיב לסביבה, במקום הזה ריח הסיגריות והאלכוהול חוגג, בלגן שיש בו הגיון, אני מוציא מכיסי את הרעל הפרטי שלי, ההתמכרות שלי, אני מכניס סיגריה אחת לפה, אבל לא מדליק אותה, עיניי סורקות את הרחבה, אנשים משתוללים, מאבדים שליטה, שנאתי את זה, הכל פה הגעיל אותי ובטח שזה לא חלק מהתוכניות שלי, אני נשען על הבר, עיניים ירוקות בוהקות, מביטות ישר בי, אבל זאת לא היא, היא הלכה, העיניים הירוקות שלה, הריח שלה, הכל, פשוט נעלם, היא ברחה כמו שרק היא יודעת, דרכה על החתיכות האחרונות שנשארו בחיים ופשוט עזבה, משהו שתמיד ציפיתי שיקרה, רק לא ממנה, היא נועדה בשבילי, אבל לבסוף אני הרסתי אותה, היא רק נתנה לי לאכול את הדייסה שבישלתי לעצמי.

אני מדליק את הסיגריה ונושם עמוק, נותן לעשן למלא את ריאותיי ולחום להתפשט בגרוני, מתעלם מההתנגדות שעולה לי בראש, ריילי בחיים לא אהבה את זה שעישנתי, עכשיו שהיא הלכה אין יותר מי שתרד עליי או תזרוק את הקופסאות שלי לפח, ועכשיו אני כבר לא מצליח להבין מה אני מרגיש, הכל מבולבל לי, געגוע, שנאה, אהבה, הכל מגיע ביחד, לא משאיר מקום למחשבה, הורג אותי מבפנים.

עיניי נמשכות לשפתיה הנפוחות שלגמרי לא היו שייכות לפנים שלה, אבל חזרו אל  העיניים האלו, אלוהים העיניים האלו, ירוק עמוק, ששייך לי, רק לא על האחד הנכונה, היא מחייכת אליי חיוך פלרטטני, נושכת את שפתה התחתונה, גופה זז עם המוזיקה, התנועות שלה גסות מדי, מרתיעות, זאת לא היא, אני בוהה בה ללא שום עניין, זה פשוט פתטי, אני מנתק את מבטי מהאישה הזרה ומסתובב חזרה לבר, ״עוד אחד״ אני מסמן לברמן והוא מיד ממהר להביא, אני מניח שטר ולוקח את הכוס המלאה, לוגם ממנה ארוכות, לא מצליח להתענג מהטעם, פשוט צריך להרגיש את הכאב שלו, לתת לראש שלי קצת מנוחה מהמחשבה על החודשיים האחרונים.

לצערי זה לא רק חודשיים, אלו 60 ימים 4 שעות ו27 דקות מהיום שבו היא הלכה, יותר מדי זמן לחשוב על הכל, יותר מדי זמן לעכל, אבל תכלס מי סופר?, אני מכבה את הסיגריה לא יכול להמשיך ככה יותר, ניסיתי להדחיק את זה אבל האמת היא שאכפת לי ממנה עדיין, וכמה שאני אנסה לשכוח אותה היא לא תצא לי מהראש, תרדוף אותי בלילה, הסיבה היחידה שאני לא מחזיר אותה זה כי היא ביקשה, היא לא צריכה אותי עכשיו, היא צריכה את הזמן להתמודד, אני לא חושב שהיא מבינה מה היא בשבילי, מה היא הייתה ומה היא תהיה עד הנשימה האחרונה שלי, למרות הניתוק שאני מרגיש, היא הדבר הכי חשוב לי בחיים האלו, ויום אחד אני אגרום לה להבין את זה, גם אם זה יהיה מחר, גם אם זה יהיה בעוד שנה וגם אם זה בעוד עשר.