הבלרינה שלי

לורן

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובת שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

אני מרגיש שמשהו מוזר, משהו שונה, פתאום ריילי יותר מוטרדת, משהו מציק לה, אני לא יכול להתעלם מזה, כמה ימים עברו מאז הפעם האחרונה שדיברנו, חשבתי שאחרי שהיא תפתור את הדברים עם רוני הכל יסתדר, היא תחזור לעצמה, תצחק, אבל טעיתי, כי זה רק החמיר, היא ניסתה להימלט ממבטי, בכל השיעורים היא שתקה וניסתה כמה שפחות להתעסק בי, אני יכול להבין, אבל זה לא רק זה, היא מתחילה להדאיג אותי, בחיים שלי לא ראיתי אותה ככה, לומר לזכותה בריקודים לא היה רגע שהיא נתנה לעצמה להיות מוטרדת, לא מדוייקת, ההפך, היא רקדה כמו תמיד, היא רקדה מושלם.

אז מה מפריע לה?, למה היא בורחת ממני, אני משתגע, אני לא מצליח להבין, מה לעזאל קרה, בדרך כלל כל כך קל לראות עליה, כל כך קל להבין, אבל עכשיו, עכשיו היא נסגרה, היא נראת כועסת, פגועה, עצובה, לעזאזל, אני כבר לא בטוחה מה עשיתי, אם זה בכלל משהו שאני עשיתי, היא פאקינג משגעת אותי, אני לא מצליח להבין, לקלוט, מה לעזאזל היא רוצה ממני, הלוואי והייתי יודע מה לעשות, איך להגיב אבל היא לא נותת לי, אפילו לא קצת.

״אנטוניו? אתה מקשיב?״ קולה הגבוה והמזוייף של לורן, אחת מהמזכירות של המנהל, ״כן תמשיכי״ אמרתי בקרות וחיכיתי שהיא תסיים לחפור לי, היא בדיוק מספרת לי על התוכניות להמשך, זה לא מעניין אותי משתי סיבות, אחת ריילי היא הדבר היחיד שרץ לי בראש, שתיים, אף אחד לא קובע לי מה אני אמור לעשות, או שזה יקרה בדרך שלי או שזה לא יקרה בכלל, אני לא מתכוון להמשיך להקשיב לכל הבולשיט הזה, במיוחד בזמן שאני שם לב לנסיונות הזולים שלה לפלרטט איתי, האישה הזאת כל כך פתטית, פאקינג משעממת, כל מה שאני רוצה כרגע זה לדבר עם ריילי, לראות מה קורה איתה, אני מרגיש חרא, כמו מטומטם, אבל אני לא יכול יותר, אני חייב קצת זמן איתה, לראות אותה, להריח אותה, להרגיש אותה.

״אז זהו, סיימנו להיום ואם תצטרך משהו אתה יכול להתקשר אליי בכל שעה, אני אמצא דרך לעזור לך״ היא אמרה בהתגרות וליטפה את חזי, הבטתי בה בגועל והעפתי את ידה, ״אני חושב שאסתדר לבד״ עניתי בחוסר עניין, מבט פגוע נמרח על פניה אבל זה לא הזיז לי את הזרת, היא לא מעניינת אותי, התעלמתי והלכתי משם, לעזאזל מה אני אמור לעשות עכשיו, ללכת עליה?, לתת לה זמן?, אני לא טוב בחרא הזה, אני לא יודע מה לעשות, פאק.
כרגע אני חושב שהדבר הכי טוב זה לתת לה זמן, יותר נכון לתת לי זמן, אני צריך לחשוב, אני מעדיף לחשוב לפני שאני מחליט לעשות משהו, כי לפי מה שראיתי אם אני לא עושה את זה זה מסתיים רע, רע מאוד.

אחרי כמה דקות של חשיבה והליכה הגעתי לחדר, מזגתי לעצמי כוס ויסקי עם קרח והתיישבתי על הספה, לפעמיים אני מתחנן לעוף מהמקום הזה, אני רוצה רק מקום שקט, לבד, למרות שאף אחד לא מתקרב לפה אני שונא לחשוב על זה שהמקום הזה מפוצץ בתלמידים נואשים, ריילי לא אחת מהם, היא שונה מכולם, אבל אני פשוט אוהב את הלבד, לפעמיים זה המקום היחיד שגורם לי להרגיש כאילו אני בדיוק איפה שאני אמור להיות, פעם זה לא היה ככה, פעם התחננתי לחברה, להיות מוצף באנשים, במיוחד בזמנים שהכל התחיל, לעזאזל זה היה אינטנסיבי, אז לא ידעתי למה אני נכנס, עכשיו אני שואל את עצמי איך זה היה אם הכל לא היה קורה.