הבלרינה שלי

ברגע שאיבדתי אותו איבדתי את עצמי

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

ריח מתוק מגיע לאפי, עיניי מתחילות להיפקח ואני נזכרת בדיוק איפה אני, השעה היא עשר בבוקר והשמיים כחולים ומוארים, אני מתרוממת בעדינות ויוצאת מהמיטה, כפות רגליי החשופות נוגעות בריצפה הקרה וגורמות לצמרמורת לטפס במעלה גופי, הלכתי לדלת החדר ופתחתי אותה, הריח רק התחזק ולא יכולתי לעצור את החיוך שעולה על פניי, ירדתי בשקט במדרגות ונכנסתי למטבח, אמא עמדה מול הכריים והפכה את הפנקייקים שעל המחבת, אבא עמד לצידה ונשק לצווארה בעדינות בזמן שהתחנן לטעום.

אנדרה ומתיאו ישבו על הבר וצפו בתנועותיה בתקווה שבקרוב תסיים להכין והם יוכלו לאכול, שנכנסתי התיישבתי ליד אנדרה וציחקקתי מהמראה היפהפה הזה, אמא ואבא הסתובבו וחייכו אליי חיוך חם וגדול, ״בוקר טוב ילדה יפה שלי״ אמא אמרה בקול אוהב ואחיי הזעיפו פנים, ״אני מת להבין למה היא מקבלת ברכה של בוקר טוב ואנחנו לא״ מתיאו אמר בחוצפה וגרם לי לפלוט נחרה של צחוק, ״מטומטם״ לחשתי ואמא העיפה לי מבט מזהיר, ״אם זה כל כך חשוב לך לדעת למה זה כי היא לא מנצלת אותי בשביל אוכל״ אמא אמרה ומתיאו ואנדרה פערו את עיניהם בהפתעה מזוייפת, ״אנחנו? בחיים לא!״ הם אמרו ביחד וגרמו לכולם לצחוק.

זה הרגיש כאילו שנים אני לא צחקתי, זה היה חסר לי, ההרגשה הזאת, ההרגשה הזאת אמיתית, חיה, נושמת, זה גורם לי להרגיש כמו בן אדם רגיל, זה כמו תקווה, אור באפלה, התגעגעתי לזה, התגעגעתי להרגיש כמו עצמי שוב, איתו יכולתי להיות מי שאני רוצה, לא היה דרך נכונה או לא, עכשיו זה ברור, אני יודעת מה קורה ובדיוק באיזה מצב אני, אני מודעת לסביבה שלי, לעצמי, אני שונאת את זה, אבל מצד שני זה הדבר הכי טוב שקרה לי, אולי הייתי צריכה את הקריאה הזאת, אחרת אולי הכל היה שונה, לא הייתי מצליחה למצוא את עצמי שוב, אני מפחדת לאבד את עצמי  שוב, זאת תחושה נוראית וקשה, ואחרי ההודעה של ליאם זה קרה.

הרגשתי חסרת כיוון רציתי ללכת משם, אבל גם רציתי להישאר, רציתי לצעוק, אבל גם לשתוק, לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך להגיב, הכל היה כל כך שחור ומעורפל, עכשיו אני מרגיש שהכל מתחיל להתבהר, אולי אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם המצב שלנו אבל אני יודעת בדיוק מה טוב בשבילי פה, עכשיו, ברגע הזה, אני מתחילה להחלים, אני צריכה את זה לפני שאחזור, אחרת אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד יותר, אני מקווה שאחרי החופש שלי אוכל לחזור להיות ריילי, לדעת כבר מה אני אמורה לעשות, איך אני יכולה להציל אותנו, אני לא רוצה ואני ממש לא הולכת לוותר עלינו.

אמא הניחה מלפניי צלחת שעליה יש חבילה ענקית של פנקייקים עם סירופ מייפל וקצפת, תותים ואוכמניות, וחתיכות שוקולד לבן, חיוך ענקי טיפס על פניי והרמתי אליה מבט מודה ומרוצה, ״תודה אמא, זה נראה מדהים״ לחשתי והרגשתי את התאבון שלי נפתח, ״בכיף מלאך שלי״ היא אמרה והניחה את שאר הצלחות הזהות מול אנדרה ומתיאו, הם חייכו והתחילו לאכול במהירות, חזירים, חתכתי חתיכה של פנקייק ושמתי עליה כל תוספת אפשרית, דחפתי אותה לפה והתענגתי עליה, אמא ממש השתפרה ביכולות בישול שלה, לפי מה שאני זוכרת היינו אוכלים פעם חביתה שרופה כל בוקר.