הבלרינה שלי

יש לי

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

הימים האחרונים היו מוזרים, אנטוניו, במילה אחת, הבוקר באימון הוא היה נראה מרוחק יותר, שונה יותר, כאילו משהו עובר עליו, פחד מסויים נמצא בתוכי, משום מה אני לא יודעת אם אני צריכה להרגיש ככה, האם אני סתם פרנואידית?, הבטן שלי מתהפכת ביחד עם התחושה של הבחילה הנוראית שיש לי, אני מרגישה שהחדר מסתובב סביבי שוב ושוב ואני עוד שניה אמות מרוב לחץ, אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת, והרבה זמן לא יצא לי להרגיש אותה ככה, לא כמו שזה עכשיו, לא כל כך חזקה ועוצמתית, מלאה במשמעות.

אני מרגישה מבולבלת, מבוהלת, לא יודעת מה הולך לבוא, ולמה לצפות, אנטוניו לא עונה להודעות שלי, ואני מרגישה שמשהו לא בסדר, אבל אני מפחדת להתקשר, מפחדת לחצות את הגבול שנותר בנינו, הגבול שחצינו כבר הרבה, בכל שניה שרק עוברת אני מרגישה את הדאגה גודלת, אבל אני יודעת שהוא ילד גדול, הוא יכול לדאוג לעצמו, אבל אני מרגישה שמשהו מוזר, שמשהו לא הגיוני, הכל פה לא מסתדר, הוא היה מוטרד וכל כך עצוב, לא ראיתי אותו ככה בחיים, בכל פעם שניסיתי לדבר איתו הוא מצא תירוץ אחר, ואני כבר לא יודעת מה לחשוב.

״ריילי?״ קול מעומעם נשמע באוזניי אבל אני מתעלמת ״ריילי!״ הקול התחזק והחזיר אותי בחזרה למציאות, לרגע, לעכשיו, ״את הקשבת לי בכלל?״ רוני שואלת בבלבול, הקול שלה נשמע מעט פגוע, ואבותיה מתכווצות , אני יודעת שאני מתנהגת מוזר אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, מה קורה פה, ״לא אני מצטערת, מה אמרת?״ שאלתי אותה במהירות ובלעתי רוק, ציפורניי משחקות עם הצלקת הקטנה שעל מפרק ידי בניסיון להפחית את החרדה שלי, ״הכל בסדר? את נראת מוטרדת, את מדאיגה אותי״ היא הודתה ועזבה את כל מה שדיברה עליו מקודם, ״כן, זה פשוט תקופה כזאת״ עניתי במעורפל אבל היא לא מאמינה לזה, אני מכירה את זה לפי הפרצוף שלה.

״ועכשיו באמת״ היא ממשיכה ולא מוותר לי כל כך בקלות, אני יודעת שאני חייבת לספר לה, אבל אני מרגישה מוזר, מרגישה שזה לא בסדר, ״אני לא יודעת רון רון, אני מרגישה שמשהו מוזר קורה, אנטוניו מוטרד, והוא לא דיבר איתי כבר יומיים, אני לא מבינה אם עשיתי משהו או שאני סתם לא מבינה״ לחשתי לה, מבטה מתרכך עם כל מילה שלי, היא קמה מהמיטה שלה ועוברת לשלי, יושבת לידי ומקרבת אותי לחיבוק צדדי ואוהב, ״לא עשית כלום, אני בטוחה שהוא פשוט עסוק״ היא אמרה אבל משים מה הקול שלה לא היה משוכנע כל כך, החרדה רק גוברת, והגוש שבגרוני מאיים לפרוץ, ״כן, יכול להיות״ אני מנסה להירגע, ״את יודעת מה? בואי, נסתובב קצת בחוץ, אני חושבת שאת זקוקה לקצת אוויר קריר״ היא הציעה והרעיון שלה היה נשמע כמו הפיתרון הכי טוב למצב, אני מרגישה כאילו כל רגע שאני נמצאת פה אני נחנקת עוד.