הבלרינה שלי

זה רק מתחיל

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

לא תכננתי להיות בבית הקפה הזה מההתחלה, הייתה לי הרגשה שאני אראה אותה, אבל לעזאזל, הדבר האחרון שציפיתי לו זה לראות אותה נמרחת על המוכר, פאקינג מוכר, אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל הילדה הזאת נכנסה אליי, פרצה את כל החומות, יש עוד הרבה דברים שהיא לא יודעת, אבל אני רואה שהיא רוצה, אני יודע שהיא עקשנית, יותר מדי, היא תגלה את זה בסופו של דבר, אני אתן לה את האפשרות, אבל ממני כלום לא יהיה פתוח בנושא הזה, הלוואי והייתי כמוה, אבל אני לא, אני סגור, אני אוהב את השקט, היא כל כך שונה, היא אוהבת כל דבר שאני שונא, אבל זה מה שכל כך מושך בה, זה מה שמסקרן אותי.

ניסיתי, ניסיתי להתנגד לחרא הזה, אבל היא מושכת אותי כמו מגנט, נותת לי אופציה להתקרב, מה שאי אפשר לסרב לו, מצידי להיות בחברתה כל היום, כל הלילה, אבל ברגע שראיתי אותה מדברת עם מישהו העובדה שלא משנה כמה ארצה אותה הזמן אוזל, היא לא תהיה שלי לעולם, אבל אני רוצה את זה כל כך, צריך את זה כל כך, הכעס עוד זורם ‏בורידי, אני מרגיש כאילו אני עוד שניה מתפוצץ, קנאה, כעס, אני צריך לשמוח, לשמוח שהיא תמצא מישהו אחר, מישהו טוב ממני, אבל שאני רואה את זה זה כמו סיוט שמתרחש במציאות, אני שונא כל רגע.

אני חייב לעשות משהו, אבל אני לא יכול להתפרץ להם באמצע השיחה, במיוחד שאני לא קשור אליה בשום צורה, אין לי את הזכות להעיר לה, אין לי את הזכות להתערב, אבל שאני שומע את הצחוק שלה, אני רואה את לחייה הסמוקות אני שונא את העובדה שאני לא אחראי לזה, זה איזה ילדון מזדיין, אני רוצה להוציא את הכעס שלי, לשחרר את כל מה שאגור בפנים, אחרת אני אשתגע פה, אחרי דקות ארוכות שהרגישו כמו שנים של סיוט מתמשך היא חזרה בחזרה למקום ליד רוני, ריילי ורוני חברות טובות, ידעתי מהיום הראשון שראיתי אותם, אבל רוני שונה מריילי, רוני מאופקת יותר, יש לה סבלנות והיא יודעת מתי לסתום את הפה, וריילי, או ריילי, הילדה הכי מיוחדת שהכרתי.

יש בה משהו שונה, אני אפילו לא יודע מה, אבל רואים את זה מהרגע הראשון שמכירים אותה, אני אוהב שיש לה את הסגנון שלה, שהיא לא שמה זין על אנשים ואומרת את דעתה, בניגוד להרבה אנשים אחרים, אבל זה לא הדבר היחיד, החיוך שלה, הצחוק, הנמשים הקטנים, השיער החום החלק על גבול הגלי, עיניים ירוקות, כל כך יפה מבפנים ומבחוץ, לא ראיתי דבר כמוה, היא כמו אוצר בפני עצמו, כל חלק וחלק בה שווה זהב, כל חלק מיוחד בדרך שלו, היופי הפנימי שלה, הכל בה, כל כך יפה, אין בה אף פגם, לא מבחינתי, מבחינתי היא מושלמת, בכל דרך אפשרית.

היא כמו האור בקצה המנהרה, אני לא יודע איך להסביר את ההרגשה הזאת, אבל ברגע שראיתי אותה מכניסה את מספר הטלפון שלה לטלפון שלה, לא יכולתי יותר, אני הייתי כל כך קרוב לרסק לו את הטלפון, למה אני מרגיש ככה? למה אני מרגיש את הצורך לשמור עליה, להגן עליה, למה לעזאזל, למה לעזאזל אין לי תשובה לשום שאלה?
אחרי שהן סיימו לאכול ריילי הלכה לכיוון השירותים ורוני הלכה בחזרה לכיוון הקאמפוס, היא משאירה אותה לבד?, אני חייב להירגע, אני מרגיש כל כך סוער.