הבלרינה שלי

צעקות

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

בזמן האחרון הדברים הופכים ליותר מסובכים מכפי שהם נראים, אחרי שכל סוף הצלחנו למחוק את התקופה שעברה עליי ועל אנטוניו הרוגע היה אמור לחזור, אבל משום מה אני מרגישה הרבה יותר לחוצה, הרבה יותר מפוחדת, אני חושבת כל רגע מה אוכל לעשות טוב יותר, זה מרגיש כאילו אני הולכת על ביצים, ואולי אני סתם פרנואידית, אבל משהו בי צועק שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, אבל אני יודעת שאת המלחמה שלי כבר עברתי, אני יודעת שניצחתי את עצמי וכל מכשול שעמד מלפניי, עכשיו מה שנותר זה להדביק את החתיכות שנשארו, לחזור לעצמי שוב, כנראה שהצלקת תישאר, אצלי ואצל אנטוניו, אבל זה עדיף מכלום.

התחלתי לאסוף את הדברים שלי מריצפת האמבטיה, יצאתי מהמלתחות והאוויר החמים ברח, חיוך בלתי נשלט טיפס על פניי ששמתי לב לדמות שמחכה לי בפתח, זה היה הוא, עיניי נצצו ותחושה מוזרה טיפסה בכל גופי, לא משהו שלא הרגשתי איתו לפני, אלא תחושה מוכרת וטובה, תחושה שהתגעגעתי אליה, השעה ממש מוקדמת, אף אחד עוד לא ער, אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לזה בוקר, אבל אני שמחה לראות אותו, הוא מביא לי שלווה, ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בזמן שהתקרבתי אליו, עיניו סרקו אותי ללא בושה והוא היה נראה שמח, ״כרגע? נהנה לצפות בך״ הוא ענה ואני נאנחתי, אלוהים, הוא משגע אותי.

הבטתי בו שוב וחיכיתי לתשובה האמיתית, הוא מכיר כבר את המבט שלי, ״ועכשיו באמת?״ לחצתי עליו וחיוך צדדי עלה על פניו ״זאת האמת, הייתי חייב לראות אותך וניחשתי שאת תהיי פה״ הוא אמר בשובבות והרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה שכמעט הייתי בטוחה שהוא שומע אותו, החלטתי לא לדבר יותר כי ידעתי שלא אשלוט בעצמי יותר, וכבר לא היה לי כוח לשאול יותר שאלות, ״את חשבת מתישהו לישון כמו בו אדם נורמלי, מחר הולך להיות קשוח ואני לא מתכוון לרחם עלייך״ הוא אמר בקול הקשוח שלו, שהיה מלא בדאגה ובציניות טבעית, ״לישון? לא הקטע שלי, וחוץ מזה אני בטוחה שאסתדר מעולה מחר, אני רגילה כבר לשיטות ההתשה שלך, עברתי כמה״ רמזתי בעדינות ועיניו נדלקו באש, אני יודעת בדיוק מתי אני משפיעה עליו ובדיוק איך, הוא לא הגיב אבל החיוך נשאר על פניו וידעתי מה זה אומר.

הרגעים הקטנים האלו חשובים לי יותר מהכל, ככה אני נזכרת בדיוק איפה אני ומה אני עושה, ״כדאי שאלך לפני שאני אשתגע סופית ממך״ הוא אמר אחריי שתיקה שנמשכה שעות, לא רציתי שילך רציתי שישאר, רציתי להמשיך להישאר פה שעות ולבהות בו, אבל הוא צודק, למרות שאני לעולם לא הייתי משגעת אותו, או שאולי כן, כנראה שלא נגלה בזמן הקרוב, עליתי על קצות אצבעותיי ונשקתי את שפתיו, אנטוניו היה מהוסס מעט אבל מיד נרגע ששפתיי השתהו על שלו, הוא נשם אותי כאילו אני הדבר היחיד שקיים והחזיק אותי קרוב אליו.